תשעה באב ה'תש"פ
ט' אב תש"ף
30 ביולי, 2020
כשאנו נושאים את עינינו בלילה בהיר אל השמים המכוכבים ומתפללים לנפילת כוכב בכדי שנוכל להביע משאלה, איננו יודעים, בדרך כלל, כי הכוכב הבוהק הזה, שאולי ייפול ויגשים את משאלתנו, הוא אחד ממיליארדי שמשות. זאת משום שלמעשה כמעט כל גרמי השמיים שאנו מסוגלים לראות בלילה בכיפת השמיים הם שמשות.
כך גם איננו יכולים להעלות על דעתנו, ביום חמסין מהביל, כשהשמש קופחת על ראשנו, כי ייתכן שבעוד כ-8 דקות ו-15 שניות יפסיקו קרני השמש להאיר את פני הארץ והחום יהפוך ללילה עמוק וממית כל. זאת בשל העובדה הפשוטה שלקרני האור היוצאות מן השמש לוקח פרק זמן של 8 דקות ו-15 שניות להגיע ארצה, ומי לידנו יתקע שזה לא ייפסק לפתע פתאום כשאנחנו מנגבים את זיעתנו בדקה הרביעית, בואכה כמעט מחצית הדרך לסופו של העולם?
כל העובדות המדעיות הללו לא היו ידועות לקדמונינו. הם התבוננו אל העולם ואל תופעות הטבע, וניסו להבין מה אומר לנו אלוהים באמצעותן. מה מבקש הוא מאתנו בכדי שנוכל להמשיך ולחיות על פני האדמה הזו, המרוחקת כ-150,000,000 ק"מ מהשמש? וראו זה פלא, מסתבר כי מסקנותיהם מתוך התבוננות זו לא היו רחוקות כלל וכלל מהתובנות שהמדע הגיע אליהן אלפי שנים לאחר מכן. זאת, מבלי לאחוז בכלי מחקר מתקדמים ובמכשירים העומדים בקדמת ההמצאות האנושיות. כשאומר אלוהים ליונה הנביא: ״קוּם לֵךְ אֶל־נִֽינְוֵ֛ה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶ֑יהָ כִּֽי־עָלְתָה רָעָתָ֖ם לְפָנָי", רוצה האל בשפת בני אנוש לומר, בפשטות, שבאופן כזה אי-אפשר ולא ניתן להמשיך. ככל שתמשיכו כך תמיטו על עצמכם אסון ותיעלמו.
הוא איננו צריך להסביר שכדור הארץ קיים כבר 4.54 מיליארד שנים, וברוב הזמן הזה המין האנושי לא היה קיים על פניו, וכי בני האדם המודרניים התפתחו לראשונה ביבשת אפריקה לפני כ-200 אלף שנים. מחבר הספר מבין, גם ללא העובדות הללו, כי ישנה חוקיות שהיא גדולה ומועצמת מאתנו וכי חוקיות זו איננה ניתנת לשינוי או להמרה. היא לא נבראה על ידנו ואנו – לפחות לרגע זה – כפופים אליה, ולא היא אלינו. יפים לעניין זה שלושת פרקיה של הסדרה הצופן, ונכונה לזה גם אחת מאגדות חורבן בית שני והארץ, והלא היום תשעה באב:
"מעשה בטיטוס הרשע מלך רומא, שהחריב את בית המקדש והתחיל מחרף ומגדף ומתפאר, ניצחתי את אלוהי ישראל. אסף את כלי המקדש והפליג לרומא. הים סער מאוד עד שהספינה כמעט טבעה. והרשע צועק: 'רואה אני שאלוהי ישראל חזק רק במים! את דור המבול העניש במים, וגם את המצרים הטביע בים. כשהייתי בבית המקדש לא היה בכוחו לנצחני. עכשיו כשאני על הים, בא להילחם בי! אם גיבור הוא, יעלה נא ליבשה, ונראה מי ינצח!'. יצאה בת קול ואמרה לו: 'רשע בן רשע בן בנו של עשו הרשע, שאתה מצאצאיו שנוהג כמותו, בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה. עֲלֵה ליבשה ותעשה עמה מלחמה'. עלה ליבשה, בא יתוש, נכנס בחוטמו וניקר במוחו עד לשיגעון במשך שבע שנים. פעם אחת עבר על פתחו של נפח, שמע קול הקורנס – ונשתתק היתוש. אמר :'יש תקנה'. כל יום היו מביאים נפח ומכים לפניו, שלושים ימים עשה כך, אך היתוש התרגל והמשיך לנקר בראשו, ומכאן ואילך כיוון שדש – דש! ובשעת מיתתו ציווה: 'שרפוני ופזרו עפרי על פני שבעה ימים כדי שלא ימצאני אלהי היהודים ויעמידני בדין'".
אך ברור הוא שאותו יתוש ששיגע את טיטוס הרשע והמיט עליו אסון – הוא כאותה "בריה קלה" שמכונה בימינו "וירוס הקורונה" – המשגעת את העולם, מציבה בפנינו בבואה ושאלה יסודית על חיינו והיא: האם העיקרון המסדר שעל פיו מתנהלת האנושות – הכסף – מצליח להתמודד עם אתגרי המגפה הזו, ועם אתגרים נוספים המתדפקים על דלתנו, כגון מגפה "מסתורית" אשר קטלה כ-350 פילים – ויש הסבורים כי מדובר בחיידק שעתיד לעבור גם לבני האדם. מבלי להיכנס לפאניקה מיותרת עלינו לשוב ולשאול את עצמנו מה היא מטרת ייעוד קיומנו כאן על פני הכדור הזה? והאם בכדי להשיג ייעוד זה עלינו, על המין האנושי כולו, לשתף פעולה בכדי להמשיך ולהתקיים על פני כדור העפר הזה, הנמצא היכן שהוא במרחב אינסופי, שאיש איננו יודע את גבולותיו, את עומקו ואת רוחבו? כדבריו של מרטין בובר:
"אין מתפקידי היום לדבר על דרכים שבהן ננסה להתגבר על המשבר הגדול. אולם אחת יש להטעים שנית: אל לנו לסגת לאחור, עלינו לחדור לתוכו ולעבור ממנו והלאה. ולא נחדור לתוכו אלא אם נדע לאן פנינו מועדות. דרכנו לא תוכל להיות דבר שכבר היה, ולא דבר שהותקן במחשבה, אלא דרך השואבת מן הקדום ומכוננת את החדש, דרך לחיות באמת, עם העולם ועם האדם. ולהתחיל יש – דבר זה גלוי למדי – בהקמת שלום ממשי, שלא יהיה עוד כסות עיניים למלחמה, אלא גילוי קלסתר פניה הגדול של האנושות המתהווה במאבק משותף. זוהי מטרה ראשונה, שקשה מאד להשיגה, שאין להשיגה בתחבולות ארגון פוליטיות, אלא רק ברצונם החזק של עמי בני אדם לנהל בצוותא את משק הכוכב הזה ולעשותו ארץ אמיתית של האדם".
חוקיות זו, סדר מארגן חדש זה אותו מתאר בובר, קובע כי מנקודה מסוימת והלאה לא ייתכן קיום אנושי על פני האדמה הזו באם בני האדם ימשיכו כך, יאבקו וילחמו האחד בשני במקום לשתף פעולה למען המשך הקיום על כדור הארץ. כי אז "עוֹד אַרְבָּעִים יוֹם וְנִינְוֵה נֶהְפָּכֶת". אין זה אומר כי ממש בעוד ארבעים יום נינוה תיהרס, אלא שאם לא ישובו מדרכם הרעה, כי אז תהליך זה – שהם אחראים לו, לא האל, הם! – יהיה בבחינת תהליך שאין ממנו דרך חזרה, ואחת דתו, נינווה נהפכת, משמע נהרסת.
רעיון מודרני מסוג זה מופיע גם בספרו של מלקולם גלדוול, "נקודת המפנה". לשיטתו ישנו רגע מסוים שבו הכל יכול להתהפך עלינו ולהשתנות כתוצאה מהתהליכים שאיבדנו עליהם את השליטה – לא משום שהם התרחשו באופן מקרי אלא משום שאנחנו חוללנו אותם, עד שהגיעו לנקודה שהיא נקודת המפנה, שממנה אין, כנראה, דרך חזרה:
"עלינו להכין את עצמנו לאפשרות ששינויים גדולים יבואו לעיתים אחרי אירועים קטנים, ולעיתים עשויים שינויים אלה להתחולל במהירות רבה מאוד. אפשרות זו של שינוי פתאומי עומדת ביסוד המושג נקודת מפנה וייתכן שזהו הדבר שקשה מכול לקבלו. הביטוי נפוץ בשנות השבעים לצורך תיאור הבריחה לפרברים של אנשים לבנים שהתגוררו עד אז בערים הגדולות בצפון-מזרח ארצות הברית. כאשר מספר האמריקנים ממוצא אפריקני שנכנסו לגור בשכונה כלשהי הגיע לנקודה מסוימת – נניח ל-20 אחוזים לערך – הבחינו סוציולוגים במפנה שחל בקהילה: מרבית הלבנים שנותרו עזבו באופן כמעט מיידי. נקודת המפנה היא הרגע שבו נוצרת מסה קריטית, רגע הסף, נקודת הרתיחה. נקודת מפנה חלה בשיעורי הפשיעה האלימה בניו-יורק בתחילת שנות התשעים, וכזו גם היתה בהופעתן המחודשת של נעלי הש פפיז, בדיוק כפי שנוצרת נקודת מפנה עם הצגתה של כל טכנולוגיה חדשנית שהיא. חברת שארפ הציגה את הפקסימיליה הזולה הראשונה בשנת 1984 ובשנה הראשונה מכרה כ־80,000 מכונות כאלה בארצות הברית. במהלך שלוש השנים שלאחר מכן עלתה צריכת הפקסימיליות בהדרגה ובהתמדה. בתי עסק קנו עוד ועוד מכשירי פקס, עד שבשנת 1987 היה מספר האנשים שבבעלותם מכשיר פקס גדול דיו כדי שיהיה זה מתקבל על הדעת שכולם ירכשו מכונה שכזו. בשנת 1987 חלה נקודת המפנה של הפקסימיליה. באותה שנה נמכרו מיליון פקסימיליות, ועד לשנת 1989 נכנסו לפעולה שני מיליון מכונות. הטלפונים הסלולריים עברו מסלול נסיקה דומה. במהלך שנות התשעים הם נעשו קטנים יותר וזולים יותר והשירות השתפר עד לשנת 1998, כאשר הגיעה הטכנולוגיה לנקודת המפנה ולפתע לכל אחד היה טלפון סלולרי.
לכל מגיפה יש נקודת מפנה. ג׳ונתן קריין, סוציולוג מאוניברסיטת אילינוי, בדק את ההשלכות שיש למספר של דמויות המופת בקהילה – בעלי מקצועות חופשיים, מנהלים ומורים שהוגדרו על-ידי המשרד למפקד אוכלוסין כבעלי ״סטטוס גבוה״ – על חייהם בני הנוער באותה שכונה. הוא מצא הבדל קטן במספר הנערות שנכנסו להריון ובאחוזי הנשירה מבית-הספר בשכונות שבהן התגוררו 40 אחוזים של בעלי סטטוס גבוה לבין שבונות שבהן היו רק 5 אחוזים של בעלי סטטוס גבוה. אולם כאשר מספר בעלי המקצועות החופשיים צנח אל מתחת ל־5 אחוזים, הגיעה עוצמת הבעיות לכדי פיצוץ. למשל, כאשר אחוז העובדים בעלי סטטוס גבוה צנח רק ב־2.2 אחוזים – מ-5.6 אחוזים ל־3.4 אחוזים נסקו אחוזי הנשירה מהלימודים של תלמידים שחורים פי שניים ואף יותר. באותה נקודת מפנה כמעט הוכפל שיעור ההריונות אצל נערות מתבגרות, שעד נקודה זו השתנה אך במעט. אנו מניחים באופן אינטואיטיבי כי שכונות מידרדרות ובעיות חברתיות גדלות בתהליך קבוע ויציב, אולם לעיתים ההידרדרות אינה קבועה כלל. ברגע שחלה נקודת המפנה עלולים בתי-הספר לאבד את השליטה על תלמידיהם, וחיי המשפחה של התלמידים עלולים להתפרק לחלוטין בבת אחת.
זכור לי כיצד פעם אחת בילדותי הייתי עד למפגש הראשון של הכלבלב שלנו עם שלג. הוא היה המום, מאושר ונפעם. הוא כישכש בזנבו בעצבנות כשריחרח את החומר הרך והמוזר הזה ויילל לנוכח התעלומה הגלומה בו. הטמפרטורה בבוקר זה של שלג ראשון בחייו לא היתה נמוכה בהרבה מהערב הקודם. ערב קודם לכן היו אולי אפס מעלות ובאותו יום היתה הטמפרטורה מעלה אחת מתחת לאפס. למעשה, כמעט דבר לא השתנה, ובכל זאת – וזה היה המופלא שבדבר – הכול השתנה. הגשם הפך למשהו שונה לחלוטין. לשלג!
בתוך תוכנו כולנו יצורים הדרגתיים ואנו בונים את ציפיותינו על סמך מהלכו היציב של הזמן, אבל העולם של נקודות המפנה הוא מקום שבו הבלתי צפוי הופך לצפוי, שבו שינוי קיצוני הוא יותר מסתם אפשרות, ובניגוד לכל ציפיותינו הוא הופך לוודאות".
נקודת המפנה של נינווה הלכה ונבנתה בהדרגתיות, "כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי" – קרי צעקת העשוקים מפני רעת עושקיהם עלתה לשמים, עד שכמעט והגיעה למסה הקריטית, לרגע הסף, לנקודת הרתיחה שממנה אין דרך חזרה. ולכן, דומה כי לו היה מחבר ספר יונה חי בחודשים האחרונים בצל מגפת הקורונה היה הוא כותב את הדברים בבהירותם הכואבת והנוכחת כל כך, כפי שכתבם לפני אלפים בשנים. אפילו את "ערך" חיי האדם לעומת "ערך" הרכוש חזה מחבר הספר: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אַתָּה חַסְתָּ עַל־הַקִּ֣יקָיוֹן אֲשֶׁר לֹא־עָמַלְתָּ בּ֖וֹ וְלא גִדַּלְתּ֑וֹ שֶׁבִּן־לַ֥יְלָה הָיָ֖ה וּבִן־לַ֥יְלָה אָבָֽד׃ וַֽאֲנִי לֹא אָחוּס עַל־נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר יֶשׁ־בָּהּ הַרְבֵּה מִֽשְׁתֵּים־עֶשְרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹֽא־יָדַע֙ בֵּין־יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה״
וכך, במקום להפוך את אותו עקרון מסדר – הכסף – (או ליתר דיוק אותות אלקטרונים ההולכים ונצברים במחשכי הבנקים וקרנות הגידור) למנופים להצלת בני האדם, ממשיכים רבים להעדיף את צבירת האותות האלקטרונים על פני חיי האדם. במקום להשתמש ברעיון המסדר הנקרא כסף להעצמת בני האדם – ללא הבדל דת, גזע, מין ומגדר – להצלתם, לגידולם ולצמיחתם, מעדיפים אלה לעשות את הרע ולהשתמש ברעיון מסדר זה – הכסף – להעמקת הגזענות, לשנאה, לבניית חברה מעמדית רווית פערים עצומים מכל בחינה שהיא, שחולשותיה הולכות ומתגלות מרגע לרגע במהלך החודשים האחרונים. ואכן לו היה מחבר ספר יונה חי בינינו, לא היה הוא מחסיר משפט, מילה ואף לא אות מספרו.
עתה נותר לראות האם יאמינו אנשי נינווה המודרניים בעובדות חיים אלה? הישובו מדרכם הרעה? היקראו צום? הישובו מן החמס אשר בכפיהם? הישתמשו ב"הזדמנות" שנפלה בחלקם לעשות תשובה, לעשות מפנה ולעצב חברה טובה וצודקת יותר?
"מִי-יוֹדֵעַ יָשׁוּב, וְנִחַם הָאֱלֹהִים; וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְלֹא נֹאבֵד"
