מסע יובל לזכרו של חבר התנועה יובל נעם ז"ל.
רבות נכתב ונאמר על הקשר שבין הורים וילדים – טובי המחנכים, הפסיכולוגים ואנשי הרוח התייחסו לנושא המורכב. ואצלנו בתנועה, הבחירה של חברות וחברי התנועה לקחת חלק בתנועה שיתופית, באורח חיים אחר ממה שגדלו לתוכו מעלה לעתים דילמות ומתחים מיוחדים. מסע יובל הוא מסע בארץ הזו, מסע אל העם היהודי והחברה הישראלית, מסע של הורים וילדיהם למפגש חדש בסביבה אחרת ולהכרות עם הבחירות אלו של אלו.
המסע מורכב מתהליך קבוצתי של שישה מפגשים, מתוכם 4 טיולים ברחבי הארץ ומיועד, כאמור, לקבוצות של הורים וילדיהם – חברי תנועת דרור ישראל. במהלך המפגשים מתפתח אט אט דיאלוג משמעותי ומלא בהקשבה – על העשייה החינוכית שלנו, אורח החיים הלא רגיל, הקשר למשפחה, שיתוף וכמובן ציונות והגשמה.
בטיול בטבע אל מול הנוף היפה וציוני הדרך ההיסטוריים, במשחקים ובלמידה המשותפת, כולם יכולים להיות חניכים וחניכות שוב לרגע. נוצרת קירבה, שיח פתוח והרבה חוויות בלתי נשכחות.
בימים אלו מסיימת את המסע הקבוצה ה-11, וזו הזדמנות טובה לפתוח פתח למסע הזה שהפך כבר למפעל תנועתי לכל דבר. אלו הדברים שהקריאה ירדן לוי, מדריכת המסע, לחבריה ומשפחתה במפגש הסיכום:
"הילדה עוזבת את הבית בגיל 18, הולכת לגור בקומונה לחיות חיים עצמאיים עם קבוצה של א.נשים חדשים. משתחררת מהנח"ל וממשיכה בתנועה, חיה דרך חיים חורגת ואחרת מכל שאר החברה. מדברת בשפה שלא תמיד אני כאמא מבינה, וכששואלים אותי מה הבת שלך עושה אני נשארת נבוכה, לא עד הסוף מבינה.
את עוזבת את הבית ומגלה מחוזות חדשים שלא הכרת, רוצה להיות עצמאית, מתחנכת על מרד והגשמה, עושה משימה בתוך החברה, מדריכה, חיה בחיי שיתוף עם הקבוצה שלך. רוצה להתנתק ולהפסיק את התלות בהורייך, לזכות בעצמאות בפני עצמך, רוצה גם להיות קשורה לבית ממנו באת, למשפחה. מרגישה שאת לא יכולה לעמוד בשק הציפיות שההורים שמים לך על הכתפיים, רוצה שיהיו חלק מחייך אבל מוותרת על ההסבר כי גם ככה הם לא יצליחו להבין…"
שני דברים קיימים בי, מעצבים את זהותי ובלתי נפרדים ממנה מהיום שאני זוכרת את עצמי- המשפחה שלי והחולצה הכחולה עם השרוך האדום. מסע יובל הגיע אחרי שנה מקרבת ביני לבין אמא שלי. "אמא שלי בחיים לא תבוא" "נו אני מכירה אותה, היא לא תסתדר בטבע ולישון בחוץ, לשבת לשיחות" . ואז באומץ אדיר היא החליטה שהיא מגיעה, בשבילי. מסע יובל עשה תפנית חדה ומשמעותית בקשר בנינו, מסע יובל נתן לי את המקום הכי מקרב ומאחד בין הזהויות האלה. עם ההחלטה שלה כשאני עמוסה פחדים וחששות החלטתי לעשות את הדבר הטבעי ביותר שאת עושה בתנועה- להדריך את המסע.
להדריך את מסע יובל זה להדריך אנשים מבוגרים ואת החברים שלך, זה להיות חניכה, זה להדריך את אמא שלי, להדריך זה לבחור להיות חשופה, לתת שיראו לי. להדריך את המסע הזה זה להכיר את יובל נועם ז"ל גם אם מעולם לא נפגשנו, להדריך את מסע יובל זה להיות מוכנה לא להיות מוכנה אף פעם, זה לבחור להיפגש כל הזמן, להיות מדריכה וחניכה במסע יובל זה לאהוב את התנועה ואת המשפחה שלי ומתוך האהבות העמוקות האלו ליצור ולעשות את המסע הזה.
קבוצה יקרה,
מסע מוצלח לא מסתיים לעולם,
הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך
הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח,
אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה. (אברהם חלפי)
נפגשנו לראשונה במפגש הכרות במרכז התנועה. מעגל של אמהות ובניהן, של אבות ובנותיהם, של מדריכים וחניכים, של חברים בתנועה בהתאגדות כיסופים. הציפיות לקראת המסע שונות ומגוונות, קיימת המבוכה, יש אינסוף של שאלות וחששות. לקראת מה הגעתי? איך יהיה לאמא שלי? האם אני אצליח להתחבר ולהכיר יותר את הבת שלי? איך אני מצפה לצאת מהמסע הזה? מה מחבר בין כל האנשים היושבים כאן? וביחד עם כל התחושות האלה מתמלאת תחושה גדולה של רצון ונכונות להיפגש, לעבור מסע, לתת לאנשים החדשים לגעת בי, להיות מוכנה לעזוב את הנוח והמוכר כשהגיל לא משחק תפקיד ולצאת למדבר, הורים וילדיהם, מדרום עד צפון, לחרוש את הארץ הזו, ללמוד את סיפורה, לשאול שאלות על עמדותינו ביחס אליה. לצאת ביחד למסע.
רבים וטובים, פסיכולוגים, אנשי רוח ומדע, משוררים ואמנים כתבו על מערכת היחסים הייחודית שיש בין הורים לילדיהם. אני לא יכולה להתיימר להבין את כל מה שמרכיב את מערכת היחסים הזו, אני חושבת שבמסענו המשותף למדתי וחשתי בכל חושיי את העוצמות הקיימות שמערכת היחסים הזו טומנת בחובה- אהבה נדירה חסרת גבולות שאינה תלויה בדבר, רצון עז לקבל אישור, הכרה וקבלה של הילדים מהוריהם וכן גם להיפך, נחשף הפער הבין דורי הקיים בנינו, ההתמודדות עם הבגרות וההיפרדות של הילדים מבית אמא, שאלנו אם זו מערכת יחסים של גורל או שמא היינו רוצות להכניס לתוכה מימד של בחירה? וכל אלו נחשפו באופנים מגוונים החל בתחרות בין הרעים לטובים בין טורי האוטובוס, בהצגה של עמי ובר על יחסנו לדת היהודית, בסדנאות הODT והג'אגלינג, בטיול של הורה עם אחד הילדים האחרים בקבוצה, דרך הפעולות, הטיולים, המשחקים עד הפיקניק האישי של כל הורה וילדו במצפה רמון.
מסע יובל נתן לנו במה למה שנרצה ונבחר להציג עליה.
הצגנו את הבחירה לעצור, להתבונן על הקשר בנינו ולרצות ממנו יותר- להכיר יותר, להכיל, להבין ולקבל יותר.
הצלחנו לשבור את התפיסה שהילדים וההורים זו מקשה אחת, עדת קהל אחת שבו את כבר יודעת מה הם חושבים ורוצים בלי להיפגש באמת. הצלחנו להיפגש על השוני, ליצור מרחב בטוח שמאפשר דיאלוג אמיתי ועמוק.
למדנו לקבל את הביקורת והדאגות לא רק בהירתעות אלא בקבלה והבנה.
למדנו שאנשים מבוגרים יכולים להשתנות.
מסע יובל הוא פרק בסיפור חיינו, לפרק הבא של חיינו התווספו לנו לא מעט כלים וחוויות, קחו אותם והשתמשו בהם, זה קשר שדורש מאמץ ועבודה משותפת, ובמסע הזה לא הפסקתם להתאמץ- לשאול עוד שאלה, להקשיב, להסביר. טפחו את הקשרים, דרשו לשיחה ומפגש אמיתי ובטוח. ל"ילדים" חברנו בהתאגדות נבקש שנבחר להדריך ולשתף את החברים והחניכים על החוויה שעברנו, יש לנו תפקיד נוסף בתנועה.
הקבוצה הזו היא מפגש אדיר ומגוון של אנשים, תודה לכל אחד ואחת מכן על מה שנתתן והייתם פה. תודה על הזכות האדירה להדריך את המסע הזה. אנחנו אוהבים אתכם מאוד.
תודה לרותי ומשה על שהכנסתם אותנו לביתכם וביחד עם זאת לסיפור חייכם תודה לרעות שמרכזת את המסע הזה באופן שמעורר התפעמות והערכה.
תודה נוספת לרוני ורותם שהדריכו וליוו אותנו לאורך כל המסע כולו על הדרכה עמוקה, מקרבת ולא מתפשרת.
"רצינו להנציח את יובל,
לא במשהו חתום וסגור כאבן שמילים חקוקות בה או כיכר שמכוניות מקיפות אותה. רצינו שיובל יונצח במשהו חי, מתפתח , משתנה, שיהיה רלבנטי לחיים ובתוכם.
חפשנו דרך שתאפשר תהליך שכזה ובו בעת שתיתן ביטוי לייחודי שביובל ולמה שהיה לו יקר.
יובל היה אמן ביכולתו לגעת בנשמה, של כל אדם בכל מצב. יחסו לאנשים, האמונה שלו ששיחה אמיתית, בלב פתוח, היא לב ליבה של התקווה לעתיד טוב יותר , סובלני יותר, הובילה אותנו כשעסקנו בנושא החשוב של יצירת גשר בין הורים לבנים בתנועה. חשבנו שסדרת מפגשים מתמשכת על פני כל השנה, בטבע תאפשר תהליך, תאפשר התפתחות של דיאלוג."
רותי ומשה נעם ההורים של יובל
יובל נעם ז"ל, בן לרותי ומשה, חבר תנועת הבוגרים של הנוער העובד והלומד, נהרג במהלך טיול בטורקיה ביוני 2009, בן 23 במותו.
