ערב פסח התש״ף
08 אפריל 2020
מי היא יהודייה
ומה
בין חופש לדרור
״דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מאי דכתיב 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק כ')? באותה שעה בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא. אמר להן הקדוש ברוך הוא: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני?!"
(סנהדרין ל״ט ע״ב)
כל ימי חייו, עד פי קברו, נשא עמו המשורר אבא קובנר את האשמה והכאב הנוראים על כך ש״נטש״ את אימו. ב-23 בספטמבר 1943, כשפרצו הגרמנים והאסטונים לגטו וילנה, ניסו חברי ה-פ.פ.או, ארגון הפרטיזנים המאוחד, לסחוף את כלל תושבי הגטו למרד מזוין, אך ללא הצלחה. לאחר שנפלה ההחלטה להתארגן להוצאת הלוחמים ונשקם המועט ליערות הסמוכים במטרה להמשיך משם את הלחימה בגרמנים, התארגנו הלוחמים מאחורי העמדה ברחוב סטראשון 6. לשם הגיעה אימו של קובנר מדירת המשפחה, בריצה ובידיים פרושות וזעקה – ״ומה יהא עלי, מה עלי לעשות?״ בידיים ריקות עמד בפני אימו, בלי שום פתרון עבורה. ברבות השנים כתב אבא בספרו ״מכל האהבות״ את השיר "הַדִמְעָה הַשְלִישִית":
כמעט שמונים שנים לאחר מאורע נורא זה, במדינת היהודים הדמוקרטית שלנו – שיש הגורסים כי באמתחתה נשק יום הדין ושכוח רב לה כאחת ממעצמות האזור ואולי היא גם אחת ממעצמות העולם – כותבת העיתונאית מירב ארלוזורוב כך: ״בואו נדבר על המחיר: האם 10,000 מתים שווים 140 מיליארד שקל? במשבר הקורונה אי-אפשר לברוח מהדיון על עלות חיי אדם״. הגברת ארלוזורוב אומרת, למעשה, כי יש לקבל החלטה מושכלת, שכלתנית וקרה, שמשמעותה קיפוח מודע של חייהם, שלא לומר הריגתם במודע של עשרות אלפי קשישים וקשישות. ״הדיון על המחיר חייב להתנהל״, היא מסכמת. לדברים אלה הצטרף בכיר באוצר לשעבר, אשר שנה ואמר: ״מחריבים את הכלכלה כדי למנוע מוות של כמה מאות״. כשקראתי דברים אלה חשבתי לעצמי, האין אני קורא את גרסת ״תורת המלך״ ״החילונית״, ״הליברלית״, זו הסוגדת למולך הממון? והאם יש בליבנו האומץ לומר זאת לעצמנו ללא כחל ושרק וללא מורא ופחד? אלה מדברים על קיפוח חיי-אדם בשל גזעם, מוצאם ודתם ואלה בשל ערכם הכספי. בשעה שהראשונים מוכנים ומצווים לקפד חיים בשל מוצאם של בני-אדם אלה, האחרונים אינם מהססים לומר שיש לקפח את חייהם של כעשרת אלפים בני-אנוש, בכדי להישאר בפרדיגמה הכלכלית הנוכחית ולא לנקוט שום פעולה הנוגדת את ההיגיון של ״החופש לבחור״. כלומר, בכדי שיוכלו להמשיך ולהתעשר יש, לטעמם, להמשיך את הפעילות הכלכלית, וודאי וודאי לצמצם את ההוצאה הציבורית. כי להווי ידוע, ששינוי הפרדיגמה, המתבקש כל-כך, לשיטת ״הממשלה כקונה של מוצא אחרון״ – קרי, מעבר משיטה של מסגרות תקציביות לשיטה של שמירה על כל האזרחים ועל הפעילות הכלכלית, בדומה לשיטת ״הצ׳ק הפתוח״ הנהוגה כיום בבריטניה, ערש הקפיטליזם, או לדגם הספרדי, בו מתוכנן לשלם שכר בסיסי אוניברסלי לכל אזרח ואזרחית. כסף שאמור להבטיח מזון וקורת גג. וכל זאת לאחר שהבין גם המשטר הספרדי, שישנה חלופה ושהשיטה הנוהגת משמעה רצח חפים מפשע. – – אלא שלהווי ידוע, כאמור, שמעבר לשיטה כזו בישראל יפגע, לשיטתה של ארלוזורוב, בכיסם של הפריווילגים. ולכן, בכדי שדבר זה לא יקרה, חלילה, מותר ורצוי להקריב למולך הזה את אבותינו ואימהותינו. כלומר, גם לקפד את חייהם של חפים מפשע וגם לפגוע, באופן מודע ומתוכנן, בשכבות החלשות וברוב הציבור בכדי שרק חלק ממנו ייהנה מפירות המצב החמור שאליו נקלענו. ובכן, במה שונה ״תורת המלך״ הדתית מתורת המלך הזו, הליברלית-חילונית כביכול? שבראשונה מותר לקפד רק את חייהם של מי שאינם יהודים (למעט מקרים מסוימים מאוד), ובשנייה ניתן לקפד את חייהם של הכול, ללא הבדל דת, גזע ומין, ובתנאי שהפרוטה אינה מצויה בכיסם. בראיון שנערך בערוץ הטלוויזיה הפולנית רואיינה ההיסטוריונית הפולנית והאנטישמית, אווה קורק, וכך אמרה:
"שמתי לב למשהו אחר שקשור ליהודים, הייתי קוראת לו 'ייהוד מערב אירופה'. בספרד החליטו לבחור את מי להחיות כי אין להם מספיק מכונות הנשמה לענות על כל הצרכים, כך שמכונות ההנשמה יהיו מיועדות רק לצעירים בעלי ערך. זה מחריד. במקרה הזה אנו עוסקים בדבר שנלקח מההלכה היהודית", מוסיפה ואומרת קורק, "ונעשה בו שימוש באירופה. פתאום ראיתי במו עיניי את החוק היהודי הזה מוחדר לתוך התרבות הנוצרית המערבית שלנו … מאפשרים בחירה בין בני אדם, מי לחיות ומי למות. בתרבויות שלנו זה לא היה מקובל, זה הגיע בעקבות היהודים. כעת אנו רואים את ההתנהגות היהודית-פשיסטית במערב אירופה".
אם אפשר היה לזעוק זעקת שבר נוראה שתזעזע את כל מוסדות הארץ הייתי עושה זאת, אלא שמה טיבה של זעקה שכזו, לכשהיא נופלת על לב אבן – לב אנטישמי השונא יהודים, רק בשל היותם יהודים ויהודיות. לב שבו לא מתקיימת נבואת הנביא:
"וַהֲסִרֹתִי לֵב הָאֶבֶן, מִבְּשָׂרָם, וְנָתַתִּי לָהֶם, לֵב בָּשָׂר" (יחזקאל, י"א, י"ט)
אין כל טעם בכך. גם הבאת הוכחות כגון אלה מתוך מקורותינו, לא תשנה את אמונתם האנטישמית, שאותה ינקו משחר ימיהם.
"שאלו שאלה זו לפני ר' תנחום מהעיירה נֵוִי: מהו לכבות נר בוער מלפני החולה בשבת? ועל שאלה זו ענה: נר קרוי 'נר' ונשמתו של אדם קרויה 'נר'. מוטב יכבה נר של בשר ודם מפני נרו של הקב"ה".
או מדבריו של משה הס:
"פעולת האדם היא חייו, והחיים לא ישקלו בכסף ולא ייקנו במחיר. אין ערוך לחיי האדם."
וגם:
״סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית (קטלנית), רבי אליעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה, רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.״
(מסכת מכות, פרק א׳, משנה)
ו/או:
"הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁלֹּא כְדִינֵי מָמוֹנוֹת דִּינֵי נְפָשׁוֹת. דִּינֵי מָמוֹנוֹת, אָדָם נוֹתֵן מָמוֹן וּמִתְכַּפֵּר לוֹ. דִּינֵי נְפָשׁוֹת, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו תְּלוּיִין בּוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְקַיִן שֶׁהָרַג אֶת אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים, אֵינוֹ אוֹמֵר דַּם אָחִיךָ אֶלָּא דְּמֵי אָחִיךָ, דָּמוֹ וְדַם זַרְעִיּוֹתָיו … וּלְהַגִּיד גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאָדָם טוֹבֵעַ כַּמָּה מַטְבְּעוֹת בְּחוֹתָם אֶחָד וְכֻלָּן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, וּמֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא טָבַע כָּל אָדָם בְּחוֹתָמוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן וְאֵין אֶחָד מֵהֶן דּוֹמֶה לַחֲבֵרוֹ. לְפִיכָךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד חַיָּב לוֹמַר, בִּשְׁבִילִי נִבְרָא הָעוֹלָם".
(סנהדרין, ד', ע"ה)
ואף קשה ומדכא עד עפר לגלות שגם ההיגיון המארגן מתחילת שלטונו של משטר האימים המפלצתי בתולדות האדם בתחילת שנות ה-30 בגרמניה, טען בקמפיין רחב היקף שאחזקת נכים, תשושי-נפש ועוד הוא עול כלכלי בלתי-מוצדק על החברה הבריאה. להלן כמה תמונות מהקמפיין:
כל אלה – זעקה, הוכחה, השוואה ועוד ועוד ועוד – לא יועילו ולא כלום. ובכן, מה נותר ערב הפסח הזה, ערב חג החירות? נותר לנו לעשות את האבחנה החדה בין חופש לדרור, שאותה עושה עדי וולפסון, אב לבן טרנסג׳נדר, אשר כתב לבנו ביום הנראות הטרנסג׳נדרי, שחל לפני כמה ימים, ב-31.3.2020, את השיר הבא – חֵרוּת:
כי החופש הוא מששת ימי הבריאה, והוא איננו תלוי בבחירתנו ו/או בהכרעתנו. הוא נברא איתנו ואם אין נותנים לנו אותו, אנו נאבקים עליו. ואילו הדרור הוא מדרגה שונה מהחופש ומהחירות גם יחד – על הדרור מחליטים, מכריעים, משלמים מחיר כבד לעיתים, בעבור דבר מה שאינו מובן מאליו כמו החירות, אלא דבר מה עמוק יותר, מורכב יותר, מהותי יותר, כמו עמדה ודעה שאינה עולה בקנה אחד עם הדעה והעמדה הרווחת. לדוגמה, ההכרעה להיות יהודי לא משום שנולדת כך, אלא משום שהכרעת ובחרת בניגוד ואל מול כל הקשיים. ומהי משמעות הדרור לבחור להיות יהודי? המשמעות היא לא להעריך חיי אדם בכסף, לא לתלות את המשך חייו של מאן דהוא במקור תקציבי – לא לקבל זאת, למרוד בזה, להיאבק בזה, להילחם בזה ולשלם את המחיר הנקוב בחופש שלך למען הדבר הזה. זוהי, אם כך, המשמעות העמוקה של לבחור בדרור ולהכריע להיות יהודייה. כדבריו של מרדכי מרטין בובר:
״מה תכליתו של מסע זה שאנו נוסעים דרך תהום … מה משמעותו של דבר זה, שאנו מבקשים להתמיד בקיומנו לא רק כבני אדם, כרוח אנוש וכזרע אנשים. אלא – על אפם של הזמנים ועל אפו של הזמן כל עצמו, כיהודים".
מה משמעותו של דרור זה? משמעותו, אם כך, על אפם של הזמנים ועל אפו של הזמן עצמו, לבחור להיות יהודים ולהיאבק על כך שאין ערוך לחיי אדם, ויהא גזעו אשר יהא, יהא גילו אשר יהא, יהא מינו אשר יהא, יהא מגדרו אשר יהא, יהא צבעו אשר יהא, תהא נטייתו המינית אשר תהא, תהא אמונתו אשר תהא.
"מעשה ידי", המצרים ובראשם פרעה, אשר השליך את בכורי ישראל היאורה, "טובעין בים ואתם אומרים שירה?" כל האוחז בהשקפה זו הרי הוא יהודי! הרי היא יהודייה!
ערב חג הפסח, הבה נחזור ונכריע, מתוך החירות והחופש שלקחנו לעצמנו להחליט ולבחור, כי אנו חוזרים ומכריעים ואנו חוזרות ומכריעות להיות יהודים ויהודיות. לא במובן הביולוגי, אלא במובן העמוק, היסודי והמהותי של ההכרעה, שאין ערוך לחיי אדם, באשר הוא אדם. ואולי נוכל באמונתנו זו, שאותה הורישו לנו אבותינו ואימותינו ועליה גם קיפחו את חייהם, ובדרך החינוך וההדרכה להדליק את האור הזה גם בליבות אחרים, כדבריו של סבה היהודי של הגברת ארלוזרוב, חיים ארלוזרוב:
"תחילה מנצנץ אור אחד ושב וכבה, אבל הנה מצא לו חברים, האור מסביב נעשה רב יותר, בהיר יותר ויותר, עד שניצח האור וחיים חדשים מתערים מסביב בכל זוהר יפעתם. זהו כחה של האידיאה ושל האידיאליזם, של המחשבה האנושית ושל הרצון האנושי, כשהוא מתגלגל במעשים. גם לנו יש חלק ונחלה באידיאליזם, שכן גם אנחנו רוצים ליצור את העולם ואת החיים כולם, את החיים הלאומיים והסוציאליים, התרבותיים והדתיים, בצורתו וכדמותו של האידיאל אשר לנו".
פסח
