כ"ה ניסן, תשע"ה
14 אפריל, 2015
ערוצי הטלוויזיה הרבים המבקשים להשביע את רעבונם של הצופים לאקסטרים חוזרים ומשדרים סרטי מתח ששודרו זה מכבר עשרות פעמים. כך נפל גם בחלקי לצפות בסרט שיצא לאקרנים בשנת 1997 בארה"ב,Gattaca שמו. מאחורי האופי האקסטרימי של הסרט מסתתרת "נבואה" נוראה על עתיד המין האנושי. הסרט מתאר חברה מעמדית הנשענת על הִנדוס פרופיל גנטי של מוצלחים ונחשלים. ההכוונה הגנטית הולכת והופכת לדבר שבשגרה בעולמנו. השליטה בגנום האנושי אולי תמנע מחלות ממאירות, וייתכן שאף תאריך את תוחלת החיים שלנו, אלא שאליה וקוץ בה. הנה לכם סצנריו "נאצי" שבו העולם נחלק לגזע עליון, שאינו חולה, שכישוריו "מעולים" ושליטתו בכדור הארץ ובכל החי והרמש בו היא מוחלטת. מתחתיו נרמס הגזע התחתון אשר רוּקח גנטית כך שיהיה לעבד נרצע לאדוניו. חייו קצרים יותר, ומחלותיו מפילות בו מומים וקוצרת בו חללים כמידת תועלתו לגזע האדונים.
חשבתי על אפשרות נוראה זו העומדת לפתחנו, עם היוודע סיבת התרסקותו של המטוס, שטייס המשנה שלו החליט לאבד את עצמו לדעת יחד עם מאה וחמישים איש, אישה וטף שלא עוללו כל רע. מה עבר בראשו? שואלים מיליארדים ברחבי העולם. איך יכול היה לקרות כדבר הזה? מענים את עצמם אחרים. התשובות המנחמות ניתנות כדי להרגיע את כולנו מפני השאלה המנקרת והחובטת הזו. תשובת המחץ היא שהאיש היה חולה נפש, לכן זה קרה (מעניין בהקשר זה לקרוא את דבריו של הפסיכיאטר ד"ר ירון גילת בעיתון "הארץ"). ייתכן, אך אין בתשובה זו כדי להסביר את האפשרות שכדור הארץ יכול להיות מושמד 60 פעמים בשל ארסנל הנשק הגרעיני האצור בידי המעצמות, וכי בניסיון האחרון להנדס את החברה האנושית, כשעלה על דעתם של הנאצים ליצור עולם שאין בו עם יהודי, נרצחו ונקטלו שישה מיליון מבני עמנו.
ובכן, מאז אכל האדם מעץ הדעת, פרה ופרח דמיונו והוא הצליח להכפיף למרותו חלקים נכבדים מהטבע, ובחלקים האחרים להשתמש לרווחתו כאילו היה אלוהים. דמיון פורה אנרגיה זו אשר אין לה גבולות, וטוב שכך, הוא היסוד לטוב ולרע בעולמנו. יכול אדם לקום בוקר אחד ולהגות במוחו רצח של מאות אנשים, כפי שיכול כל איש על פני האדמה לייגע את דמיונו כיצד לחולל נפלאות למען בני מינו.
כותרת המשנה לסרט שבגרסתו העברית נקרא "מה קרה בגטקה?" היא לא אחרת מאשר "אין גן שאחראי לרוח האדם". כביכול נחמה שלפיה אין זה משנה כמה רע יחולל האדם לבני מינו, תמיד, כדברי יצחק בן אהרון, תקום רוח האדם ותמרוד, יקום הגן הנעלם הזה וימרוד "על אף כל רעידות האדמה האנושיות, על אף כל נהרות הדמים, על אף כל המהפכים שבהם שליטים ניסו בכל צבעי הדגלים להצמית את האדם, קמה התולעת על דורסיה".
אלא שלעתים יש צעד אחד רחוק מדי, כבמקרהו של טייס המשנה. יש מקום שממנו אין להיוושע, לקום, למרוד ולהניף את אגרוף רוח האדם המורדת. אולי יהיה זה ההִנדוס הביולוגי, אולי תהיה זו העובדה המבעיתה שלפיה כדור הארץ שלנו חצה זה מכבר את קו רמת הפחמן הדו-חמצני המותרת באוויר, שמדענים רבים טוענים כיום, כי מעבר של סף זה הוא מצב אל-חזור, ואנחנו בדרך לקריסה כללית של מערכות החיים המקיימות את המין האנושי. כדי להוכיח את טענתם, הם מטעימים כי בפעם האחרונה שנמדדו רמות פחמן דו-חמצני שערכיהן היו 400 חלקיקים למיליון, כפי שנמדד במאי 2013 בתחנת הבקרה ב"מאונה לואה" בהוואי, היו פני הים גבוהים ב-24 מטרים מגובהם הנוכחי… להלן שני קישורים המסבירים זאת, כל קישור בדרכו: הראשון מאתר global change והאחר מאתר mother jones.
ימים אלה שבין חג החירות, שייסד עמנו לפני כ-3,000 שנה, לבין יום השואה והגבורה הם ימי חשבון נפש לאדם ולרוחו. האם "הגן" החסר הזה לרוחנו – ככותרת המשנה לסרט לפיה "אין גן האחראי לרוח האדם" – החידה האניגמטית הזו, הולכת ומתכלה, בדרכים שאיננו יכולים לאמוד את טיבן? האם "כוסף החיים" שבנו מאבד את לשדו "המסתורי", ואנו הולכים ומסתגלים לחברה מעמדית, שתיתן את אותותיה גם בביולוגיה שלנו, בלי כל יכולת להסיגה לאחור? או שמא תאוות הבצע, יצרה מצב על פני כדור הארץ שהוא סופני? ואולי ההצלה למצבנו זה מצויה דווקא מחוץ לכדור הארץ, בדומה לנוסחת דרייק – נוסחה שפיתח האסטרונום האמריקני ד"ר פרנק דרייק, שבאמצעותה ניסה לקבוע את מספר הציוויליזציות התאורטי בשביל החלב שיוכלו לייצר קשר רדיו עם האנושות – אולי הם יבואו להצילנו מפני עצמנו?
לא, איני סבור כי ההצלה תבוא מחוץ לכדור הארץ, וגם לא מחוצה לנו. ההצלה מצויה בנו. הטייס שרצח מאה וחמישים איש, אישה, זקן וטף אינו שונה מאנושות המחליטה לכלות את עצמה ולאבד את עצמה לדעת על ידי העלאת כמות הפחמן הדו-חמצני או על ידי פיתוח נשק להשמדה המונית. לכן, אותה אנושות, ורק היא, לא באמצעות שרף או שליח, יכולה לבחור אחרת. קרי, לא להשתמש בידע הגנטי להנדוס חברה מעמדית, לחסל את הנשק להשמדה המונית, ולעשות כל מאמץ לחסום את אסון הפחמן הדו-חמצני, אם כי המדענים טוענים שכבר אי-אפשר לעוצרו.
אך איך מתקבלת הכרעה כזו קולקטיבית? רמז לכך מצוי בפסוק י"ט בפרק ל' בספר דברים, שם נאמר: "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים". בחירה זו אינה מתקבלת בהרמת יד או בקלפי. זוהי הכרעה נוכחת, ובמידה שנוכחותה נחלשת, אנו יודעים זאת באופן בלתי אמצעי. במידה שהיא מתגברת, אנו חווים את חיוניותה ועוצמתה, לדוגמה בצחוקו של תינוק. כיצד לחזק את חיוניותה של הכרעה זו של החלק בדמיון האנושי המבקש לעשות את הטוב – איני יודע. אני יודע רק שאין זו הכרעה אישית בלבד אלא היא טמונה בדבר שאין לי השגה בו ונקרא בכתבי קארל יונג "הלא-מודע הקולקטיבי", קרי הרובד הלא-מודע המשותף. כדבריו של יונג עצמו, "בבעלותו של אדם דברים רבים שמעולם לא רכש אלא ירש מאבות אבותיו… בלידתו הוא מביא איתו את תבנית התשתית של טבעו האישי והקולקטיבי".
פסח
