נטליה נרסלנקו, בת 45, עובדת בכפר סבא, עם ותק של מעל 25 שנה בתחום הטיפול הסיעודי. היא עובדת אצל שלושה קשישים ואחת מהמנהיגות הנחושות של המאבק לשינוי תנאי העסקתן של המטפלות הסיעודיות.
את היום שלה היא מתחילה לפעמים בקניות לקשיש עבורו היא עובדת או באיסוף התרופות הנדרשות בבית המרקחת, אבל הדרישות החדשות של ביטוח לאומי ותנאי ההעסקה של חברות הקבלן הביאו אותה לצאת למאבק תקדימי על התנאים והזכויות שלה ושל מטפלות סיעודיות אחרות: "תנאי העבודה שלנו הם לא תנאים. בפועל אנחנו מקבלות פחות ממינימום בגלל שלא משלמים על העבודה הרבה שמתרחשת לא במקום העבודה. אנחנו לא מפעל, אנחנו עובדים עם אנשים זקנים שלא יכולים להיות קשורים לטלפון. כי הרופא מקבל לפי הסידור שלו, כי מטפלת הרבה פעמים מתחילה את העבודה שלה בחוץ, אפילו סתם בטיול עם אחד המטופלים."
סדר היום של נטליה עמוס מאוד: "אני עובדת עם חולה סיעודית מורכבת, משותקת לגמרי, אז ברור שקודם כל אני הולכת אליה. שם אני גם אחות, גם כוח עזר, גם טבחית, גם מזכירה ובעצם, ככה זה אצל כל אחד מהמטופלים שלי. העבודה שלי כוללת כמה עבודות ביחד. בזכות טיפול טוב, המטפלות מאריכות את החיים של המטופלים שלהם. זה מלחיץ כל הזמן לחשוב על הטלפון שצריך לעשות לחברה המעסיקה וגם לא כל-כך הוגן להציב את המטופלים במקום שהם יהיו בלחץ אם המטפלת שלהם תקבל משכורת. אני מחויבת למטופלים שלי, הם מתקשרים אלי גם בחופשים. לפעמים אני גם רצה לעבוד בשבת אם יש משהו דחוף".
נטליה עובדת אצל אותה משפחה כבר עשר שנים. אצל משפחה אחרת חמש שנים. היא מודאגת וקשורה אליהם מאוד. היא מספרת על הפחד ממה יקרה כשהם ילכו לעולם הבא. "אין שום תמיכה פסיכולוגית ואני לא יכולה להביא את זה הביתה" היא מספרת. "ככה אני נשארת לבד עם הכאב הזה שנמשך זמן רב, כי אני עדיין זוכרת בדיוק כל אחת מהמטופלים שלי."
היום אין הבדל בין מטפלת רגילה ומטפלת סיעודית, כל המטפלות מקבלות כמעט את אותו שכר, שגם לא כל כך תלוי בוותק ובניסיון. "גם אין שום ביטחון כלכלי, למשל אני יכולה ללכת לחופשה השנתית שלי לכמה ימים ובמקומי כבר לקחו מטפלת אחרת אפילו בלי להודיע מראש, ומטפלת נשארת גם ללא עבודה, גם ללא מכתב פיטורים וגם ללא דמי אבטלה."
את תהליכי ההתאגדות החלו המטפלות בפתיחת קבוצת פייסבוק של 30 מטפלות, כתבו מכתבים לחברי כנסת ורוב חברי הכנסת לא ענו. חברת הכנסת טלי פלוסקוב ממפלגת "כולנו" שהייתה מטפלת בעצמה, נענתה לפניה של המטפלות ומאז התחיל מרתון של ועדות והפגנות. "באחד הימים היא לקחה אותנו להסתדרות ואמרה תסתכלו יש כאן עם מי לעבוד, הם מוכנים לשינויים. אחרי שנה יש לנו קבוצות של עשרים אלף מטפלות מכל הארץ, נציגות בכל עיר."
נכון להיום המטפלות מחכות להסכם קיבוצי, "כבר בכל המדינה מכירים את המאבק של המטפלות ובעיקר אנחנו לא שקופות יותר. שלושים שנה אף אחד לא הסתכל על הענף, 30 שנה לא היה שינוי, ועכשיו ביחד יש לנו הזדמנות" אומרת נטליה.
"הרבה שואלים אותי למה אני נשארת בעבודה הזאת. אני חושבת שמדובר בשליחות ואני ממש אוהבת את האנשים שאני עובדת איתם. הענף דורש גם הרבה שינוים מבחינת המקצוע עצמו, ההכשרה והמקום של המטפלות בחברה. הנחיות של ביטוח לאומי כבר ממש לא מתאימות למציאות של היום. הגיע הזמן לתקן את זה ואנחנו יכולות לעשות את זה".
