היום לפני שמונים שנים, בתאריך י"ד בניסן התש"ג בשעה 06:00 בבוקר, פרץ מרד גטו וארשה.
לכבוד הלוחמים והלוחמות מהארגון היהודי הלוחם ומהארגון הצבאי היהודי, אשר חוללו את הגדולה שבמרידות על אדמת אירופה,
לזכר המיליונים שנרצחו,
לזכר מיליון וחצי הילדים שהומתו רק בשל היותם יהודים
לזכור ודבר לא לשכוח!
לכבוד עם ישראל.
לכבודה של תנועת ״דרור״ שלהם.
לכבודה של ״תנועת דרור-ישראל״ שלנו.
לכבודה של תנועת דרור שלהמנו!
חג חירות!
נאום זה נישא לכבודו, לזכרו ולעילוי נשמתו של פרופ' משה ארנס, בטקס בכיכר מוראנובסקה, בכ"ז בשבט התשפ"ג, 18 בפברואר 2023, במסגרת המסע לפולין של תנועת הנוער העובד והלומד ותנועת דרור ישראל – "המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער, שואה וגבורה".
*********
כ"ז בשבט התשפ"ג
18 בפברואר 2023
המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה
רכזי המסע – אשכר שחר וצחי פייס;
מדריכי המדריכים – ניצן ואלעד;
חברי גרעין עודד וחברות שכבת חוות ההכשרה;
אחיי ורעיי המדריכים,
באנו לכאן היום לכיכר מוראנובסקה אשר בווארשה העיר, במלאת 80 שנים למרד הגדול – להצדיע לאחינו ואחיותינו, גיבורי התהילה, נעטרי העוז, הגבורה והניצחון – חברי וחברות תנועת הנוער "ברית יוסף טרומפלדור" ו"הארגון הצבאי היהודי", וביניהן הלוחמות והקשריות הֶנְקָה כַהַנא, זֶ'נְקֳה בִינְשטוֹק ובת פולין – אַגִנְייקָה צִיבוֹלְסקָה, אשר בגופן עצרו את הצורר, אשר בא, ערב פסח התש"ג, אל עיר ההריגה – וזמם לאבד, למגר, לרצוח, לחסל ולהשמיד את כל היהודים. את כל היהודים! והעיר מתבוססת בדמייה. והוא, צורר היהודים, זועק, צווח וצורח: "מוות ליהודים, מוות לאחרוני היהודים בגטו וארשה". מוות ליהודים.
והן, פקוחות העיניים וברות הלבב, השליכו נפשן מנגד ובקרב דמים עקשני, מול הבסטיה הנאצית, במשך ארבעה ימים ולילות רצופים, מחקו ראשם ומחצו רקתם והאויב נפל, כרע, שכב ונסוג.
כאן במקום הזה חרף נפשו למוות הנער יענקל, אשר רץ מן התהום המפויחת, מבין הלהבות, לנקום באויב והצית באחת את דפנות טנק הברזל הנאצי. כדורי חיית הטרף השיגוהו, הוא נפל לרגלי שרשרת הברזל. אפור, רגליו מקופלות תחתיו, נפשו עולה השמיימה – אך הטנק נעצר. יענקל – נער יהודי גיבור, ניצח את הטנק!
כאן, במקום הזה, חדורי אמונה בנצח ישראל, בהדר תנועתם – בית"ר, טיפסו תחת טרטור אש המקלעים המצליפים אש תופת לגג בניין מוראנובסקה 17, יאצק אייזנר וחברתו אלינה, וסטרו בפרצופה של המפלצת הנאצית כשהניפו את דגל המחאה, סמל מרד גטו וארשה, לעיני כל וארשה הפולנית הצועקת וזועקת: "ראו, ראו את הדגל היהודי, כיכר מוראנובסקה בידי היהודים".
והדגלים עמדו!
בהוראת הימלר השטן עלי אדמות, שלח שטרופ בן המוות את חברו הקרוב והטוב, קצין האס-אס, הכורת הנאצי, האנס דֶמקה, להוריד את הדגלים וכדור חניכי בית"ר השיגו והרימון שבידו התפוצץ והוא נפל שדוד ומת, והדגלים עמדו!
קירות התמוטטו, חלונות רעדו, רסיסי אבן הומטרו על הרחוב, פגזים קרעו בהם, כדורים חרכו אותם, מפוחמים, קרועים – והדגלים עמדו!
יום אביב בהיר. הדגל הכחול-לבן עדיין נראה למרחק בכל וארשה העיר.
כחול ולבן, זה צבע שלי // כחול ולבן, צבעי אדמתי.
כחול ולבן, כחול ולבן // זה צבע שלי, כל ימי לעולם.
כחול ולבן, כמו שיר, כמו חלום // כחול ולבן, תקוה לשלום.
והדגלים עמדו!
כאן, במערבולת הברזל, הלבנים המפויחות וקרעי הבתים, פצועים, מפויחים, מרופטים, בזים למוות, בין עיי מפולות – ניטשה המערכה על כל חומה וחדר, על כל מדרגה ומרצפת, על כל שעל וטפח. כאן, במקום הזה, נמלטו אנשי ס.ס על נפשם מפחד עמך ישראל, אשר שלחו בהם אש. כרוחות רפאים ולא כיצורי אנוש לחמו הבית"רים על זכותם למות בכבוד! כאן, נחסמה הדרך לטרבלינקה – המקום בו נערם עפרם של מיליוני בני עמנו בתאי הגזים, בעמודי התלייה והמשרפות, בבורות הענק, במנוע הדיזל של טרבלינקי.
באנו לכאן לא מתוך כורח אלא רק מתוך הדחף, הצורך העמוק, התשתיתי, האנושי, היהודי – לתקן. ככתוב בספר ויקרא: "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא".
באנו לכאן להוכיח עצמנו, להכות על חטאנו, במלאת 80 למרד, על שלא נתנו המקום והכבוד הראוי לגבורתם ולגבורתן של אחינו ואחיותינו – כורח התיקון, תיקון העוול, עוול אותו אנו מתקנים היום – על דעת המקום ועל דעת תנועתנו, על דעת הקהל הזה, יישמעו דבריו של יצחק אנטק צוקרמן כאן לנוכח מפקדת האצ"י:
הם (לוחמי ולוחמות האצ"י) היו לוחמים עזים וידעו מה הם רוצים… הם לחמו טוב ככל פלוגה של הארגון היהודי הלוחם… בגטו אפילו מלחמה של יום אחד שבו הנפש תלויה מנגד ללא תקווה, (יום אחד כזה) הוא בגבול היכולת האנושית.
והם עמדו ארבעה ימים רצופים – יום ולילה, לילה ויום. יום ולילה, לילה ויום!
על אף חילוקי הדעות התהומיים, אנשים אחים אנחנו בידיעה, בכורח ובהכרה שאין ולא יהיה כל מקום אחר לקיומנו כעם חופשי, אלא בארץ אבותינו ואימהותינו. זו היתה הכרתו של הרצל. זו הייתה הכרתה של צביה, של אנטק, של זכריה'ש, של ליאון רודל, של זאב ז'בוטינסקי, אשר אמר בווארשה בשנת 1938:
מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה שהקטסטרופה מתקרבת. שערותיי הלבינו וזקנתי בשנים אלו, כי ליבי שותת דם על שאתם, אחים ואחיות יקרים, אינכם רואים את הר הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה. אני רואה מראה איום. זה הזמן בו אפשר עוד להינצל. אני יודע, אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום… יציל נא כל אחד את נפשו, כל עוד יש זמן לכך – והזמן קצר! אלה שיצליחו למלט את נפשם מהקטסטרופה, יזכו לרגע החגיגי של שמחה יהודית גדולה: לידתה מחדש ותקומתה של מדינה יהודית. איני יודע אם אזכה לזאת, בני – כן! אני מאמין בזאת כשם שאני בטוח שמחר בבוקר שוב תזרח השמש, אני מאמין באמונה שלמה.
תם, נחתם, אך לא נשלם, עוד פרק בעולם. מנותקים, מעוני-דם ואימים והדופי רצח ומוות, בין רמץ שרידי הבתים בתוך עיר המתים – נעים, נלחמים, זכריה ארטשטיין, חניך תנועות דרור, ויוזק לופאטה, חניך בית"ר. זה לצד זה, אחים לחיים ולמוות, אחרוני המורדים אשר נפלו בקרב האחרון של המרד בגטו וארשה, ביוני 1943 ומקום קבורתם לא נודע.
לכבודם ולזכרם של זכרי'ש ויוזק, באנו היום אל כיכר מוראנובסקה אשר בווארשה העיר, מדריכי וחניכי הנוער העובד והלומד ודרור ישראל, לזכור ולהזכיר את דברי מפקד האצ"י פאבל פרנקל, אשר אמר במטה האצ"י ברחוב מוראנובסקה 7 את הדברים הבאים ביום האחרון לאקציה של ינואר 1943:
מלחמתנו כאשר תבוא ולא משנה עד כמה קצרה תהא, לא תישכח! אנו נחייה בדפי ההיסטוריה היהודית! ילדים בארץ ישראל של העתיד ילמדו אודותינו ואנו נהיה לה למופת לאומץ לב. הם יראו שאולי מאוחר מדי, אך יהודי הגטו החליטו להתנגד לגירושים אל המוות. גם אלה שאין להם רובים ואין להם ארגון כבר אינם פוחדים להתנגד. הרוצחים כבר שמו לב לכך. רוחם של הגרמנים נפולה. היום הם יעזבו אותנו בשקט, ויתכוננו טוב יותר לחיסולנו. מובן שאנו נילחם עם נשק בידינו ורובנו ניפול בקרב, אך אנו נחייה בחייהם ובליבם של הדורות הבאים ובדפי ההיסטוריה שלהם. חברים אנחנו נמות בטרם עת אך לא נידונו לאבדון. אנו נחייה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות.
פאוול פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי במרד גטו וארשה, בשמי ובשמן של תנועותינו – הנוער העובד והלומד ודרור ישראל, באנו לכאן היום לכיכר מוראנובסקה, כיכר הגבורה, לומר לך כי קולך נשמע, קולה של תנועתך בית"ר – עבר וחצה את כל מוראות מחסומי וחומות ההיסטוריה ומעצוריה, והוא – קולך, קולכם, קולכן – חי בנו ויחייה בנפש בנינו ובנותינו. בליבנו אתם חיים לעולם ועד. לדור ודור. עד דור אחרון לנצח ישראל שלא ישקר ולא ינחם. לדור דור.
לעבודה, להגנה ולשלום
עלה והגשם
כ"ח בשבט התשפ"ג
18 בפברואר 2023
המסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער – שואה וגבורה
רכזי המסע – אשכר שחר וצחי פייס
מדריכי המדריכים – ניצן ואלעד
תנועתנו האחות, המחנות העולים
גרעין עודד, חברי וחברות שכבת חוות ההכשרה
נס קיומנו, עתיד תנועותינו, כולכם, כולכן
אחיותיי ורעי המדריכים והמדריכות
דבריי הבאים ייאמרו ויישמעו לעילוי נשמתו של זאב איבינסקי ז"ל, לוחם הלח"י, חבר קיבוץ עין חרוד מאוחד, רֶעָ, חבר, מדריך, מורה דרך ובעל לראומה ז"ל בת משפחת שטורמן.
כאן, במקום בו אנו עומדים, עומדות עמנו כעת מיליוני עיניים קרועות מפחד הקמות מקברותיהן הפזורים על פני השטח הזה כולו ומביטות בנו. בעיר המוות הזו, אשר כל קיר בה הוא כותל דמעות, בוססות פסיעות רגלינו בדם. פה על אדמת ארץ פולין, בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה שם נערם עפרם של מיליוני בני עמנו היהודי ונשטף בנהרות אירופה, נקבר עם ישראל בבורות עמוקים, הדחוסים בצפיפות, שכבה תחת שכבה, מוצפים ושרופים. כאן על פני האדמה הארורה הזו, בכל חופן של עפר מצויים אחינו – מיובשים, טחונים, מרוסקים – גברים, נשים, ישישים, ילדים, עוללים וטף, אשר עונו, נרצחו ונטבחו על לא עוול בכפם – רק בשל היותם יהודים. אך ורק בשל היותם יהודים.
באנו לכאן היום ואנו מביטים במיליוני עיניהם של הילדים אשר גורשו מבתיהם, הוכו, נחנקו, יוסרו, נרדפו, נשלחו אלי כבשן ואש, נסקלו, עונו ונקרעו מזרועות אימותיהם – ששערן נלקח מגְּוִויּוֹתיהן ושיני הזהב נעקרו מפיהם. ילדים שהושלכו מן הקומות העליונות אל אבני השוק ורוטשו לעיני אימותיהם, דמם הטהור נשפך ואיבריהם הקטנים נתפזרו וקולם עוד זועק – שמע ישראל, שמע ישראל.
כאן, במקום בו פשטו ילדינו אצבעותיהם הכחולות, הקפואות וידיהם הקטנות, הצנומות כלפי שְׁמַיָא; כאן, במקום בו הצטופפו מאות-אלפי עיני תינוקות של בית רבן, אשר נִכְרְכוּ בדוקרני גדרות התיל של טרבלינקי וקולם הקטן הוחנק בתל אפר האדם במיידנק – והם ילדים, והם ילדים. והיסועם, והרגום והשמידום ללא שריד וזיכרון. והם ילדים, והם ילדים.
לזכרם ולכבודם של מיליון וחצי ילדי וילדות ישראל שנרצחו, באים אנו לכאן היום לאנדרטה זו במלאת שמונים שנים למרד גטו וארשה, חניכי ומדריכי הנוער העובד והלומד והמחנות העולים, למסור את דבר המרד, לנדור את נדרו.
הבוקר אור, ערב חג החירות, הבתים נטושים אין עוד הצלה ואין עוד טעם לחיים, במטר פצצות בקבוקי מולוטוב לקול תקתוקי הרובים והמקלעים שהדהדו ברצף, למשמע יריית רובהו של זכריה ארטשטיין, למול מחסום חומת האש שהציבו לבלי היסוג לאחור פאבל, ליאון, אגנייקה וז'נקה – חניכי וחניכות תנועת הנוער בית"ר עטורי הניצחון בכיכר מונארובסקה – הגרמנים כורעים, צונחים, נסוגים – בא מרד תנועות הנוער בוארשה.
מגימנסיה דרור במחתרת, ממאות חוות ההכשרה והסמינרים הרעיוניים, פרץ הקומץ שמרד בנשק.
את מאווייהם של המוני בית ישראל המרודים והנרצחים הם הגשימו; הם מימשו את חלומם, את משאלתם וצוואתם האחרונה; את קריאותיהם האחרונות, שנחרתו על סף גרדומיהם ההמוניים, על כותלי בתי הכנסת שבהם נכלאו והועלו באש, על סף המשרפות. הם נפלו בשמם ולמענם, והם, הם ויתרו על הצלת עצמם, על מנת להילחם במחיצתם ולמות איתם, עם עמך ישראל, עמך ישראל, עמך ישראל.
למען כבוד יהודי ואנושי, לשם העתיד, למען תחיה האומה, לשמה של האידיאה הגדולה – חברה צודקת, טובה, מוסרית ושוויונית יותר, בעבור אלה השליכו נפשם מנגד! מכאן נבראה השבועה כי על תנועותינו בארץ לקדש עצמן לייעוד הגדול שעומד עוד לפניהן במדינת ישראל: למרוד אף על פי כן ולמרות הכל במציאות בה קיים ילד רעב ומדוכא אחד, להיאבק במקום בו ישנה ילדה ענייה ומעונה אחת, לא לעמוד מנגד לעוול, לרוע ולזדון.
לזכור ולנצור את דבר נביאי ישראל: עֲשׂוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, וְהַצִּילוּ עָשׁוֹק גֵר וְאַלְמָנָה. כי קיוו הם לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה… הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ. הוֹי הַחֹוקְקִים, חִקְקֵי-אָוֶן… לְהַטּוֹת מִדִּין, דַּלִּים, וְלִגְזֹל, מִשְׁפַּט עֲנִיֵּי עַמִּי. הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ. כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ.
לנדור את הנדר – כי ידע העם – בשום תנאים לא נרים נשקנו נגד יהודים. כדבריו של ראש הממשלה השישי של מדינת ישראל, מנחם בגין: "לא נלך למלחמת אחים. בשום תנאים… יהיה מה שיהיה לא נרים נשקנו נגד יהודים יריבים… נמנע בכל מחיר, אף במחיר קורבנותינו היקרים, במחיר חיסולנו, מלחמת יהודים ביהודים בכוח הנשק העברי".
"יידע העם – בשום תנאים לא נרים נשק נגד יהודים".
זכור את אשר אמר לך ראש הממשלה החמישי, יצחק רבין: "כולנו אחים, כולנו ישראלים וגורל אחד לכולנו"
זכרי ולא תשכחי שאין מפלט ממגפת השנאה לישראל, אלא רק, אך ורק, במדינת ישראל. כדברי המשורר:"אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם // אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס // אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם // אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס."
להעיד את השמים והארץ, היום הזה, כי נוקיע, נגנה ונעקור את הקריאה הבזויה, הגזענית והאנטישמית: "מוות לערבים". חייהם של ערביי ישראל הם חיינו! ילדיהם הם ילדינו. הערבון לשלומם ובטחונם, עלינו!
על דעת עיניהם, שראו את השכול ועמסו זעקות על ליבם השכוח, נזכור ונחרוט על לוח לבנו את מקורות חיותינו, קימומנו, קיומנו ועתידנו – ספר הספרים התנ"ך ומגילת עצמאותנו.
אחיי ורעיי המדריכים והמדריכות,
הלילה מאפיל, הרוח חד וקר ורק בידיכם לחרוץ את גורלנו אם יטחנו איימי הליל את הגרעין או הגרעין יטחן את אבן הריחיים. סמוי כחוט ישתחל בנשמתכם המאבק בין ייאוש לתקווה, בין אבדן לחלום, ובחדרי לבבכם, במיקרו קוסמוס של תודעתכם, אתם נושאים את מאבקכם, התמודדותכם, סערת נפשכם, מערבולת הכרתכם – הכרעת חייכם.
ולכן, זִיכרו והניחו זאת, היום הזה, על לוח ליבכם ובשערי נשמתכם ויהיו לטוטפות בין עיניכם, ויהי הדבר על לבבכם, כי בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ אך בכל דור ודור חייב כל אדם לנצח בנשמתו את רוחה של אושוויץ: רוח העבדות, רוח ההתאבדות, רוח הפילוג והפלגנות, רוח הדיכוי והשיסוי, רוח הכוחנות, רוח הרודנות, פולחן האישיות, הטוטליטריות, הדיקטטוריות, רוח הגזענות, רוח המלחמתיות, רוח הדורסנות ורמסנות הדך, העני, החלש, רוח הנצחנות המושלת בנו- גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ, רוח האלילות, הפולחנות, העבודה הזרה, רוח האשירות, המציבות, רוח האכזריות, ההתייהרות והרצחנות. עליכם לפרוץ מתהום הכניעה לייאוש הזה, היאוש הנאצי ההיטלריסטי, להביט בעיני ילדיכם, חניכיכם, ולהצית בהן את החלום של אבותינו ואימותינו, מורדי הגיטאות, על עולם ללא רוחו של היטלר – כי זהו, זהו סוד כוחה של התנועה. זו מלאכתה, זה אורחה וזה רבעה, זה חינוכה. זהו סוד כוחה של התנועה. זהו סוד כוחה!
כאן בכיכר ה-"ב", ראשיתה של תנועתנו המתחדשת, בעיר בה הוכרעה לטבח הגדולה שבקהילות ישראל, במקום בו עוותה ונדרסה רוחו של האדם. כאן מעיינו של הלילה הקר ומצמית הדם הזה, בין ייאוש קבר לתקוות החלום, על דעת המקום הזה ועל דעת הקהל הזה, ועל דעת השעה הקדושה והגדולה הזו של ציון 80 שנים למרד הגדול בוארשה ושבעים וחמש שנים לעצמאותנו – למדינת ישראל שלנו.
נוצרים וזוכרים אנו, חניכי ומדריכי תנועות הנוער העובד והלומד והמחנות העולים את זכרם, חלומם וצוואתם של אחינו ואחיותינו, גיבורי העם, ובהם: אנטק וצביה, חווקה ומרדכי, טוביה וזכרי'ש וכל העם העצום ורב ונשבעים אנחנו: כי שאוב נשאב מהם את מלוא התקווה, המסירות, העוצמה, התעוזה, החלום והאמונה, לעשות את ארץ המכורה לארץ הבחירה הנכספת. ארץ של שוויון לכל, ללא הבדל דת, גזע, מין ונטייה מינית. ארץ ישראל של צדק, שוויון, חירות ושלום. בכדי שנוכיח כי לא לשווא מתו. למען נהייה ראויים לזכרם.
כאן, מתוך עצב שאין לו סייג וגבול, אני מאמץ אתכם אל ליבי, ויודע אני כי תמשיכו לשאת את העול הפשוט כעפר, בעיקשות, גם בימי הסגריר, הפחד ואובדן התקווה, העתידים להציף אותנו.
אני, המאמין בכם ללא סייג, יודע כי עיקשותה הבלתי מתפשרת של רוחכם, היא המשען היחיד, הבודד, הגלמוד והעצום. היא המחסום האחרון, החומה הבלתי עבירה לרשע, היא הזיק – זיק אחד של ברק הניצת בעיניכם והנישא מנשמתכם, כניצוץ אחרון לאמונה הבלתי נשברת.
כי עוד לא אבדה תקוותנו, ולא תאבד לעד, שעוד בחיינו שלנו, על פני האדמה הזו, יעור ישגב אדם.
עלה והגשם
