טולי רושו כרמל, בת 37, קיבוץ המחנכים באר שבע, גננת
מאז שהקורונה כאן, גם אצלנו, כמו בכל בית בישראל – לילדים אין מסגרת, הם לא נפגשים עם ילדים נוספים, או עם המשפחה הרחבה, יש שיגרה שאין בה תזוזה אנושית, כל זה כשעבורנו, המבוגרים, הלו"ז והמשימות לא עוצרים לרגע… מאוד קשה לתחזק את זה ולהעסיק את הילדים בלי להגיע לקצה.
אצלנו, בזכות חיי השיתוף שאנחנו חיים בשיגרה, הצלחנו לייצר מסגרת אלטרנטיבית לילדים גם בזמנים הקשים בקורונה, שלא מצריכה מכל ההורים להיות כל הזמן. בזכות זה שישנם הרבה מבוגרים שמכירים את הילדים ואת הצרכים שלהם, אירגנו פעילויות שנתנו לילדים מקום להשתחרר, ולהמשיך להיות חלק ממפגש חברתי וחינוכי.
בימים בריאים ושקטים אני הגננת של הילדים הקטנים אצלנו, בעצם המשכתי איתם גם בזמני השינויים הרבים בקורונה, כשהגדרנו את עצמנו כקפסולה קבועה. ידעתי שצריך ליצור לילדים אי של שפיות בתוך מציאות משונה, שנמשכת הרבה זמן. זה נתן להם, והאמת שגם לי, תחושת משמעות בתקופה הזו. עם הילדים הגדולים יותר יצאנו לטבע כשזה התאפשר, מדי פעם גם באופניים, בימים הגשומים יצאנו לטיולי גשם, עשינו עבודות גיזום בחצר.
לשמור על הילדים שהם לא רק שלי זה דבר שאנחנו די מתורגלים בו בשגרה, ואז כשנוצרה המציאות הזו זה הרגיש די טבעי. האינטנסיביות בתקופה הזו הצליחה לייצר מפגש עוצמתי עם הילדים וגם עם הוריהם, קירבה ודאגה אחד לשנייה.
תקופת הסגרים הפגישה בינינו המבוגרים, הצריכה מאיתנו רמת שיתוף מאוד גבוהה – לתאם בינינו את הלו"ז, לגבות אחד את השנייה, לדאוג לילדים, לאוכל ולמצב של כל אחד ואחת, להיות ער לקשר בין מה שאני עושה לבין מה שחברה שלי בקבוצה עושה – זה הבסיס לחיים שלנו בדרך-כלל, וככה גם עכשיו.
