שמוליק לוי, 35, שליחנו בפילדלפיה
"הריחוק החברתי חזק יותר כשאתה רחוק."
העוצמות של הקורונה בארה"ב היו עצומות. בזמן מגיפה עולמית, כשהאינסטיקנט זה משפחה ולהתסגר עם אנשים שאתה רוצה, מצאנו את עצמנו מתמודדים עם זה לבד ורחוק, עצם השליחות מדברת על מפגש, על כל הגוונים שלו. מפגש תרבויות, להביא את ישראל לאנשים, ופחות בבתים וממסכים כשאין משמעות לנוכחות הפיזית שלי שם.
זה מעלה סימני שאלה על המשמעות של השליחות, למה אני שם? יכולתי להיות "שליח" גם מהארץ. שאלתי את עצמי הרבה מה אני יכול לתת לקהילה בזמן משבר ואיך אני מעצים את השליחות.
הייתי צריך להיפרד מהדימויים של איך נראית שליחות: הטיולים, המסעדות, המפגשים… הדברים האלה של שנתיים בארה"ב. להיפרד מזה ולהירתם לדבר החדש – להיות מה שאני יכול בשעת משבר בתוך קהילה. צריך להגיד שגם הקהילה היהודית בתוך המקומות, הם אחוז קטן מכלל הקהילה שם.
אנונימיות בתוך קהילה קטנה זה קשה אפילו יותר.
הייתה דרושה הרבה יצירתיות. להמציא איך יוצאים מהמסגרות, איך פורצים גבולות ויוצרים שיטות הדרכה ומפגש חדשות שיתנו מענה למה שאנשים צריכים בתוך המשבר הזה.
ניסיתי להחליט שממציאים פעילות און ליין ומגייסים כמה שיותר אנשים שיבואו ויקחו חלק ויעודדו אחד את השני בעצם המפגש.
עשינו מחנה 5 שבועות און ליין, היו עשרות משפחות. כדי לתת איזשהו מענה לחניכים, יצאנו חבילות care packages – ממתקים ישראלים, משחקים והפעלות כדי להעביר את הבידוד. מסיכות, לעודד מרחוק ולתת תקווה, עשינו וידאו קליפים ונפגשנו עדיין כל שבוע עם החניכים, קיימנו המון מחזורי לימוד עברית און ליין לסטודנטים.
מה שעזר לי ברמה האישית זו תחושת השליחות ולייצר איזשהי שגרה של לו"ז וחיוניות בתוך הטירוף.
