שני מושקטל פרוכטמן, בן 27, מחנך קבוצת קקטוס בבי"ס החברתי-דיאלוגי "ניצנים" בכרמיאל
במהלך הסגרים, כשנפגשנו במרחב המקוון, האתגר המרכזי שלי היה היכולת לדעת באמת מה מרגישים החניכים. רציתי להמשיך ללמד את קבוצת קקטוס, קבוצה מעורבת של ילדים בכיתות ג'-ד'. לשמור על עניין וריגוש בהוראה ובלמידה, לראות ולדאוג למה שהילדים צריכים. דברים שבדרך כלל את רואה ממפגש, את פשוט לא רואה.
הילדים לא פגשו ילדים אחרים באופן סדיר ושגרתי קרוב לשנה. לפעמים זה נראה כאילו הם שכחו איך לתקשר אחד עם השניה. נגיד, קל הרבה יותר להשתמש באלימות מילולית ברשת כי הם לא רואים פרצוף מתעוות לשמע הקללות האלה. אין מולך את התגובה של ילד אחר שנפגע, ואז חוזרים לבי"ס ונפגשים שוב. צריך ללמוד את כל הדברים האלה מחדש.
יש לי נסיון עוד מלפני הקורונה בתקשורת מרחוק. בהתחלה ניסינו לגוון ולעניין את המתודות של הלמידה מרחוק, מה יהיה כיף ומרגש בזום. וזה היה כיף, כי יש פיצ'רים מדהימים. עשינו חפש את המטמון ברחבי העולם והחלפנו פילטרים ויצרנו פרוייקטים מגניבים. בסגר הראשון היה הרבה עניין וריגוש של להיות מול מסכים אבל לאט לאט זה התחיל להימאס. עליהם ועלי.
היו גם נקודות שהרגשתי אבוד ועייף. המפגשים האינטרנטיים היו לי קשים, כמעט ויתרתי. חשבתי מה היה קורה עם שני התלמיד כשהיה לו משעמם. הבנתי שאם אני לא אמצא מה שמרגש אותי, אני לא אצליח לרגש את החניכים.
אחד הנושאים שאנחנו לומדים בשיעור מדעים הוא מאפייני החיים של בעלי החיים. נשימה, התרבות, תנועה.. ויש עוד. אז לקראת עוד מפגש זום לשיעור מדעים, שבו לא היה לי כח אל עצמי ולהוראה במחשב החלטתי שאנחנו הולכים לעשות תהליך למידה מבוסס פרויקטים – רק הפעם, בתחום של מאפייני בעלי החיים שהם ימציאו. כל אחד המציא בעל חיים קסום משלו; חלק המציאו נחשים מעופפים וחלק ציירו צ'יבורשקה וחלק המציאו חיה חדשה לגמרי מהדמיון.
אחרי שהם שיתפו בציורים, הם כתבו פסקה שמסבירה על המאפיינים של בעלי החיים שהמציאו ומה המאפיינים שלהם. נגיד הפיל המעופף מטיל ביצים, כי ככה מי שציירה אותו החליטה. היא גם החליטה שהוא נושם חמצן מהאוויר (ולא חמצן מומס במים, כמו דגים, נגיד.) ושבתהליך הגדילה צומחות גם הכנפיים, הן לא מגיעות כשהפיל בוקע מהביצה. עשרות יצורים קסומים שהם המציאו בחדרי שיחה קטנים בזום, וככה הפכנו את מה שהם גם ככה מציירים במחברות שלהם – יצורים דמיוניים וקסומים, לתהליך יצירה ויישום של הלמידה. עכשיו אנחנו בעיצומו של תהליך הפקת ספר של יצורי הפלא של החניכים
לפעמים יוצא שאני מרגיש פשוט מוקסם מהלמידה. מתרגש מהקונספט שאני מלמד, והם לומדים.
עוד דבר שעוזר לי זה לבחור לשמוע את החניכים שלי, לשמוע מה הם צריכים ולקחת את זה. ביקשתם משהו? העלתם אותו? אז כנראה שיש סיבה, ושאתם רוצים וצריכים שאתייחס.
נגיד אחת החניכות שלי ביקשה ממני לבוא לשחק איתה במשחק רשת בו היא משחקת. אחרי תקופה שלא ראיתי אותה מחייכת אפילו (בזום), שמעתי שזה מה שהיא צריכה עכשיו והבנתי שזה שצריך לקרות, הצטרפתי למשחק מחשב. היא כ"כ התרגשה שהסכמתי לשחק איתה, שהיא שלחה לכל הכיתה הודעות ופשוט שיחקנו במחשב יחד. כל מיני חברים הצטרפו. אחר כך היא אמרה לי "טוב, אני צריכה ללכת לאכול ארוחת צהריים" ויצאה מהמשחק, ככה זה נגמר.
גם הצוות שלנו, כלומר זה שיש צוות, חשיבה משותפת והפריה הדדית זה דבר שמעודד ועוזר.
הידיעה שהאתגרים הם אמיתיים, משותפים לכולנו – ובכוח של היחד אנחנו מתמודדים איתם. זה מחזק בעיני.
