יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל חל ביום פתיחתו של מרד גטו ורשה. השנה אנו מציינים 70 שנה למרד זה, ולמשמעות האדירה שהוא נושא כלפי זיכרון השואה בכלל וכלפי העם היהודי בפרט. משמעות זו של המרד הינה בעלת חשיבות היסטורית אך גם בעלת משמעות אקטואלית עמוקה.
יצאנו למרוד בכל ההיסטוריה; כאשר מחקנו מעברהּ את כל לקחיה ותשובותיה. כי מה לימדה אותנו ההיסטוריה היהודית בכל אלפיים שנות הגלות? – לדעת להסתדר בכל שעה רעה; לקיים את החיים בכל תנאי: להפעיל שתדלנות: להאמין בנצח ישראל שלא ישקר: להאמין שנְבַלֶּה אותם; לטפח עזרה הדדית; לא לתת לילד, לזקן, לרעב לגווע ברעב וכן הלאה.
משעה שמרדנו בהיסטוריה זו, נפתחה הדרך לעשיה אחרת. ואני חושבת, שהעשייה האחרת הייתה באמת היסטורית. זאת הייתה תחילתה של היסטוריה יהודית חדשה.
צביה לובטקין
המרד פרץ בשנת 43 כהתנגדות של צעירים ובני נוער לשילוחים מוורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. עוד לפני המרד החמוש, עסקו צעירות וצעירים אלו בפעילות מחתרתית ומרדנית בתוך החיים בגטו סביב הברחת מזון, חינוך, תרבות ועזרה הדדית שהיו אסורים כולם ע"י השלטונות הנאצים. רבים מציינים פעילות מקדימה זו כתשתית אירגונית, חינוכית ורוחנית ללחימה בפועל שבאה לאחר מכן. המורדים, מדריכים וחניכים בתנועות הנוער הציוניות-החלוציות, התחנכו על רוח תנועת העבודה בארץ ישראל ועל ערך ההגנה העצמית שהיה אחד מהערכים המכוננים של תנועה זו. קומץ זה של צעירים וצעירות, לוחמים ולוחמות העמיס על כתפיו את כל משאה של ההיסטוריה היהודית, ופתח בקרב נואש, מובס מראש, אחד הקרבות הטראגיים והעצובים בתולדותינו. היו בו בקרב זה כל היסודות של האף־על־פי־כן היהודי, הברנרי. האף־על־פי־כן שלאחר יאוש, של ככלות הכל, ושל הבלתי אפשרי. כל זאת בשם חלום החברה הטובה בארץ-ישראל אשר ספגו בחינוכם הציוני-סוציאליסטי.
אין לדעת מה היה דמותו של העם היהודי ללא מרד גטו ורשה . 70 שנה לאחר מכן אנו יכולים להתפעל מהגבורה ומהעדות שלוחמים אלו הראו לנו. עדות לאינסופיותו של האדם המתעקש על אנושיותו גם בנשימתו האחרונה וגם אל מול כוחות גדולים ממנו באלפי מונים. אך אם השואה הייתה מסתכמת רק בהשמדתם של מיליוני יהודים ללא מעשה התנגדות גדול ומאורגן, איך היינו תופשים את עצמנו? איך היה העולם תופש אותנו?
האם חינוך היום לחברה הטובה יכול להוביל אנשים למעשים היסטוריים? האם החינוך לציונות ולשוויון בישראל יכול להוביל למעשי ההתעלות הדרושים, גם אל מול כוחות הנראים עדיפים באלפי מונים? לציון 70 שנה למרד גטו ורשה החלטנו להקדיש כמה ספרים הבוחנים הן את מעשה המרד עצמו, הן את הנאציזם ואת משמעותו הפילוסופית-היסטורית, והן העם היהודי לאור זיכרון המרד וזיכרון השואה. הספרים נועדו לקשור בין מורדים-מחנכים אז לבין מורדים-מחנכים היום.
ספרי ספריית 'בית-ספר לרוח האדם' בהוצאה לאור דרור-לנפש:
אדלמן, המפקד האחרון שנותר חי ממפקדי מרד גטו ורשה, הלך לעולמו ב-2 באוקטובר 2009. ספרו האחרון "ותהי גם אהבה בגטו", מאפשר לקורא לצעוד כפוף גב לצדו בבורות הביוב של ורשה, להלך עמו לצד החומות שהקיפו את הנידונים למוות, לרוץ איתו בין קירות נופלים ברחובות הגטו וגם אולי בראשונה להיחשף לחיי האהבה של אנשי הגטו, והרי היו גם כאלה, בימי התופת הנוראיים.
"למה אף אחד לא שואל אותי אם הייתה אהבה בגטו? למה אף אחד לא מתעניין בזה?", תהה לא פעם אדלמן באוזני מקורביו, "הרי זה מה שאיפשר לשרוד".
ב-23 באוגוסט 1942 הגיע ויירניק (1887-1972) מכיכר השילוחים בוורשה לטרבלינקה. ויירניק היה אז כבן 52, נגר-טפסן במקצועו, והיה אסיר בטרבלינקה עד ה-2 באוגוסט 1943, עת השתתף במרד במחנה ההשמדה. בין דפי ספר זה מגולל ויירניק את שראה במשך 11 חודשי תופת וייסורים, בהם חזה בהשמדתם ורציחתם של מאות אלפי היהודים בתאי הגזים. זאת על שום פשעם היחידי – היותם יהודים. אין מילים שיתארו את הימים הנוראים ביותר בתולדות האנושות באופן קודר ומדויק יותר מכפי שעשה זאת ויירניק בכתיבתו המיוחדת, הקשה, העשירה ומעוררת ההשתאות. הספר נכתב בתוך המחנה בזמן האירועים עצמם, מה שמבדיל אותו מספרות העדות הנפוצה יותר.
אנתולוגיה חשובה זו נערכה ע"י יצחק (אנטק) צוקרמן ואליהו גוטקובסקי, ושימשה כמקור השראה לסמינר רעיוני של תנועת דרור במחתרת בגטו וורשה בשנת 1940, בו הוכשרו חברי התנועה לקראת המרד.
האנתולוגיה מגוללת את מסכת העינויים והרדיפות שעבר העם היהודי באלף השנים שקדמו לשואה, ונכתבה במקור באידיש. אנטק צוקרמן ואליהו גוטקובסקי ליקטו מקורות מתוך ספרים עבריים עתיקי יומין, תרגמו אותם לאידיש ואיגדו אתם יחד. כעת מופיעים המקורות העבריים בצד תרגומם לאידיש, כפי שהופיע באנתולוגיה המקורית.
מרד של בדידות / זאב איבינסקי
אסופה זו של מסות נבחרות על מרד והתנגדות בימי השואה, ראתה לראשונה אור במלוא חמישים שנה למרד גטו ורשה והיא רואה אור שוב במלוא 70 שנה למרד. 20 השנים שחלפו מאז שינו רבות את פניה של החברה הישראלית ואת האתגרים העומדים בפני המורדים בתוכה. אך התובנות והלקחים הכתובים כאן מתוך המצוקה הגדולה ומתוך הבערה הגדולה של הדור ההוא, נמסרים כאן לשירות המצוקה הגדולה והבערה הגדולה של דורנו.
חנצ'ה ופרומקה
מכתבים ודברי-זכרון מפרי עטן של בנות החלוץ בפולין שנפלו במלחמת הגיטאות בשואה. פלוטניצקה, פרומקה (1914-1943) קשרית, מראשי המחתרת החלוצית בפולין. נולדה בפלוטניצה ליד פינסק. מנעוריה הייתה חברת תנועת 'פרייהייט' ('דרור'). בספטמבר 1942 יצאה מטעם ה'ארגון היהודי הלוחם' לעיר בנדין כדי לסייע בארגון התגוננות במקום, ושם גם מצאה את מותה במהלך ניסיון ההתקוממות הנועז.
הספר צפוי לצאת בחודש הקרוב
"שיחות עם היטלר" / הרמן ראושנינג
ד"ר הרמן ראושנינג, בן למשפחה פרוסית עתיקה, היה אחד האישים הבולטים בתנועה הנאצית, נשיא הסנאט בדנציג ומקורב להיטלר. אולם מהר מאוד פרצה השנאה ביניהם והוא הלך ונתרחק עד שיום אחד עזב ראושנינג את משרתו, את מפלגתו וארצו ואסר מלחמה על 'מנהיגו' – היטלר. במשך שנות ידידותו עם היטלר, היו לו לראושנינג, שיחות עמו ועם שאר 'גדולי' הנאצים. בחוג מקורבים זה היה היטלר מגלה את תכניותיו הנועזות והמרשיעות ביותר. רושם הדברים על ראושנינג היה כה עז שהיה נוהג להעלות את העיקר על הנייר מיד אחרי השיחה, לעתים הוא מוסר את דברי היטלר בלשון אומרם ממש. ספר זה הוא מסמך פוליטי-היסטורי ממדרגה ראשונה השופך אור על מגמות ועובדות, אולי יותר מכל ספר פוליטי אחר שיצא לאור בשנים ההם. הזדון, הרשע והטמטום של המשטר הנאצי ובעיקר של ראשו – היטלר – מתגלה בכל עמוד בספר מרתק ומכעיס זה.
הספר צפוי לצאת במאי 2013
