החלטנו השנה לקיים בדף שלנו את מצוות אירוח האושפיזין. האורחת הראשונה שלנו היא מאיה רומן, 32 מתל אביב, מנכ"לית "פוליטיקלי קוראת". מאיה מובילה קהילה של עורכות וכותבות מכל הארץ ומכל הקשת החברתית בישראל וביחד יוצרות ערוץ תקשורת מיוחד. הן מביאות לשיח הציבורי זווית פמיניסטית ונותנות במה לאירועים חדשותיים וסיפורים מעניינים ששאר ערוצי התקשורת בישראל אולי היו מפספסים, בסיקור או בניתוח. מאיה חושבת שקהילות זה דבר חשוב ומצאנו הרבה במשותף על תיקון עולם ובנייה של חברה צודקת.
מה זה בעצם פוליטיקלי קוראת?
זה כל כך הרבה דברים. במשפט – היא גוף תקשורת פמיניסטי. פוליטקלי קוראת בעצם נוצרה לפני 8 שנים מתוך צורך. פעילה פמיניסטית בשם ליאן רם פתחה איוונט בפייסבוק וקראה לו "מקימות עיתון פמיניסטי" ומצאנו את עצמנו, 40 נשים בערך, בבית קפה אלבי שנסגר עכשיו בקורונה, והתחלנו לדבר על מה בעצם חסר לנו. אחד הדברים הראשונים שהבנו זה שלא חסר לנו תוכן שאנחנו מבינות כפמיניסטי היום. חסרה לנו גישה שונה לעיתונות ואיך עושים עיתונות. מה שמייחד את פוליטקלי זה גם התוכן וגם הצורה. כדי שנקבל את התוכן הכי פמניסטי חשוב שנעבוד בצורה הכי פמניסטית. לא רציתי להקים עיתון "הארץ" רק עם בנות, המחשבה הייתה איך בונים עיתון שלא נופל לתוך יחסי הכח שהובילו לזה שאני לא רואה את סוג הכתבות שמדברות על החיים שלי ומעניינות אותי ברוב העיתונות הממוסדת.
יש חסך מאד גדול בכתבות שמעניינות אותנו הנשים כקבוצה. היום כבר יש איזה שינוי בעקבות העשייה שלנו, אבל לא ראית כתבות על אלימות נגד נשים, על הישגים של נשים, על קבוצות ספורט של נשים והדבר הזה מייצר מציאות.
היה ברור שאנחנו רוצות לחשוב האם יש דרך לייצר גוף תקשורת שהוא לא היררכי בצורה שרוב גופי התקשורת מתנהלים. שהוא מאפשר לקולות מהשטח, לקולות שונים, להגיע ולקבל אוטונומיה ולהביא את מה שנמצא בשטח לראש סדר העדיפויות.
מה הפוסט שהיה לכן הכי קשה לפרסם? או שהתחרטתן עליו?
יש הרבה פוסטים שקשה לנו לפרסם. יש הרבה אי הסכמה שבעיני זה סימן טוב. היה פוסטים שהיה מאד קשה לפרסם בתקופה של צוק איתן, פוסטים של עורכות פלסטיניות שקיבלו הרבה תגובות קשות, והיה לא פשוט גם בתוך הקבוצה של העורכות המתנדבות. למעשה, פוליטקלי קוראת מנוהלת על ידי עורכות מתנדבות שכל אחת מהן אחראית על יום בפייסבוק ובאותו יום יש לה אוטונומיה. זו דרך שהבנו שיש לנו בה יכולת לא ליפול למקום ההיררכי. אם יש לנו אי הסכמה אנחנו מדברות ביחד על איך אפשר כן לפרסם כי אנחנו מעדיפות תמיד כן לפרסם מאשר לא.
היו כל מיני פוסטים כאלה, פוסטים הפגנות שחלק חשבו שהן אלימות וחלק חשבו שהן מהותיות וכן הלאה. וגם פוסטים מהצד השני, למשל פוסטים על הישגים של נשים בצבא הן פוסטים מאתגרים עבור העורכות השמלאניות והפלסטיניות שלנו. לאחרונה עסקנו הרבה במאבק על נחל האסי, הפעם הויכוח היה פחות בצוות הפנימי אבל גם שם היו נשים שלא הבינו למה זה דחוף, למה צריך לכתוב על זה הרבה או למה זה פמיניסטי. וחשוב לי להגיד שמבחינתי אם זה מעניין נשים זה פמיניסטי. לא רק מאבק על שוויון זכויות לנשים בהיי-טק זה פמיניזם, אני לא אגדיר לנשים מה זה פמיניזם.
מבחינתי הדבר הקדוש זה שאם זה מעניין מישהי מאיתנו אנחנו צריכות לאפשר לה לכתוב על זה גם אם זה במחיר שקצת לא אוהבים אותנו תקופה ולא מבינים למה אנחנו מתעקשות על זה. בעיני זה מייחד אותנו, זה מה שהופך אותנו לפמיניזם לא לבן במובן הזה שיש בו גישות לכל מיני גישות פמיניסטיות. אני אוהבת שאנשים יכולים להתעצבן עלינו מכל הכיוונים, גם מימין וגם משמאל, זה סימן טוב בשבילי.
מה הייתן רוצות שישתנה בחברה בעקבות הקריאה בפוליטקלי קוראת?
מה שפוליטקלי קוראת עושה שהוא מיוחד זה להראות את החוזק בלא להעמיד פנים שאנחנו נטולי נקודת מבט. לדעתי זו צרה מאד גדולה של העיתונות הממוסדת. היומרה שיש לעיתונאים לספר את הסיפור גם אם הם לא חלק מהסיפור ושאת לא תוכלי לספר את הסיפור. הם יגידו "מה שמכשיר אותי לספר את הסיפור זה שאני רציונלי, מנותק… לא רגשי כמוכן הנשים". בפוליטיקלי אנחנו מנסות להראות ההפך, שמי שהכי קרובה לסיפור יודעת את הסיפור הכי טוב. אני רוצה לשמוע את מי שהכי קרובה לסיפור. אם אני רוצה לשמוע מה קורה בחברה החרדית, אני רוצה שאישה חרדית תספר לי על זה, וזה לא הופך את זה ללא אובייקטיבי.
אני חושבת שהקריאה בנו מאד משקפת את זה, אני מקווה. את העובדה שאפשר להסתכל על העולם מכל מיני נקודות מבט וצריך, ואולי כדאי, כשאני מתסכלת על איזשהי סיטואציה לנסות להבין איך היא נראית הכי מקרוב כדי לנתח אותה לעומק. אני רוצה שכשאישה באה לפתח עמדה ביחס לנושא, תוכל לפתח אותה מתוך תפיסת עולם רחבה של יחסי כח חברתיים. זה פועל יוצא של קריאה לאורך זמן בעמוד שלנו.
למה צריך את פוליטיקלי קוראת בעולם התקשורת הישראלי?
התופעה של MeToo וההצלחה של התקשורת הפמיניסטית הובילה לזה שמסקרים היום נושאים פמיניסטים גם בתקשורת הממוסדת. יש בזה מידה של אמת, יש היום הרבה יותר תחקירים ב"הארץ" וב"ידיעות אחרונות" שלפעמים אני חושבת שהם היו צריכים להיות אצלנו. מנגד יש הרבה מאד תחקירים ונושאים שהם לעולם לא יתעסקו בהם ובוודאי שלא ימסגרו אותם כפמיניסטים. סוגיות של כלכלה מנקודת מבט פמיניסטית, תקשורת מנקודת מבט כזו. העיתון שלנו מכסה כל נושא באשר הוא. הוא עושה את זה מתוך הכרה שאנחנו מחויבות לעמדה הפמיניסטית. אין עיתון ממוסד שיכול לעשות את זה כי זה נוגד את הערכים של העיתונות הממוסדת. העיתון אמור להיות אובייקטיבי, כמו שנטע עמית הכותבת שלנו אוהבת להגיד: אם יכתבו על אונס אז יצטרכו להציג בעד ונגד, או הטרדה מינית בעד ונגד. אני לא מקבלת שזה עיתונות, לא צריך להציג עמדה שוביניסטית או גזענית בעיתון שלי. אני לא חושבת שזה הופך את העיתון שלי ליותר אובייקטיבי.
אנחנו מביאות עיתונות עם עמדה. גם עיתון שבוחר להביא את שני הצדדים בעצם מציג עמדה. העמדה שלו היא שצריך להביא את שני הצדדים. בעצם זה שאנחנו קיימות, אנחנו משקפות את זה. כתבות שמתפרסמות אצלנו מקבלות קונטקסט פמיניסטי וזה גורם לקהל לשאול את עצמו: "למה זה מתפרסם אצלכן? זה אומר שיש משהו פמיניסטי ב… משחקי מחשב?". מבחינתי זה משהו שאף פלטפורמה אחרת לא יכולה להעניק.
אם הייתן יכולות לבחור מישהי בעולם, כל אחת, שתכתוב באתר. מי הייתן רוצות לארח אצלכן?
הייתי רוצה מישהי שאני לא מכירה את השם שלה עדיין שמובילה קבוצת נשים באפריקה שהקימו עכשיו קולקטיב חדש ושתספר על האתגרים וההצלחות. בחלומי אנחנו מקימות רשת של פוליטיקלי קוראות בכל רחבי העולם שמסוגלות לחבר בין עשייה פמיניסטית בכל מקום שהוא.
זה מאד יתרום לפוליטיקלי אם נביא איזה גלוריה סטיינהם או איזה שם מאד גדול, וזה כמובן יהיה מדהים והישג נפלא. אבל באמת החלום זה היכולת להביא את הקולות שלא שומעים ובארץ בעיקר אין הרבה סיקור של חדשות חוץ. אז בטח ובטח חדשות חוץ בהקשר פמיניסטי.
מה למדתן על תרבות השיח והאופן שבו ישראלים קוראים בשנה האחרונה?
אני מאמינה ששיח זה דבר שאפשר לעצב. יש על זה גם מחקרים פמיניסטים. אני מעבירה הרצאות לסגל האקדמי באוניברסיטה על תופעה שנקראית "אקלים הוגן". אני מדברת על איך ללמד ככה שכל מי שבכיתה מרגישה שיש לה מקום. אחד הדברים שגילו במחקרים זה שעצם זה שאתה מציב כללים לשיח בתחילת הקורס שאתה מעביר, כבר משפר משמעותית את השיח בתוך הקורס.
כשאנחנו משקיעות זמן בלייצר שיחה מורכבת יותר, ומתעקשות על זה, זה עובד. חוקרים שחקרו תרבות שיח ראו שאצלנו השיח נראה אחרת, בתגובות. זה לא קרה מעצמו. אנחנו משקיעות בזה המון זמן. זה מה שלמדתי, זה דורש המון עבודה וזמן ששווים גם כסף. בשנים הראשונות של פוליטקלי הייתי עונה לכל תגובה בסבלנות. זה עבודה מייאשת, מעצבנת, שוחקת וקשה אבל היא נושאת פירות. מי כמו אנשים שעוסקים בחינוך יודעים שהשקעה לאורך טווח נותנת דיבידנדדים.
היום כבר הקוראות שלנו עושות את העבודה הזו של ייצור השיח המורכב. זה לא מושלם, זה נורא קשה, לפעמים זה לא קורה. לפעמים יש תגובות ממש מבאסות. אבל אני מאמינה שלהשקיע בזה יום יום זה משנה.
איפה אתן רואות את פוליטיקלי קוראת עוד עשור?
אני רואה את פוליטקלי קוראת מגיעה לעוד הרבה יותר אנשים ברחבי הארץ. אני רואה אותה עם תחקירים משלה. עם היכולת לחסות אירועים אקטואליים. אני רואה דסקים בכל רחבי הארץ מדווחים על חדשות פמיניסטיות. אולי יהיה גם מהדורה מודפסת, זה חלום שלנו מהרגע שהקמנו את העיתון.
אבל בעיקר, אני רואה אותנו בעיקר שומרות על הקהילה הזאת, לגוון אותה אבל להישאר נאמנות לשטח. זה ההצלחה שלנו, זה לב הפעילות שלנו. לפעמים זה מאט את הצמיחה אבל אני רוצה לשמור על האופי הזה.
אבל בעיקר, הייתי רוצה לדעת מה קורה עכשיו. מה נחשב בעצם חדשות? מי קובע מה נכנס לחדשות? מה מספרים ומה לא מספרים? הייתי רוצה שנוכל לכסות ולסקר יותר דברים בזמן אמת ולהיות אלה שקובעות מה מעניין ומה נכנס. הייתי רוצה שעוד עשר שנים אנחנו נקבע את סדר היום התקשורתי. לא נגיב לו, נקבע אותו.
מה האתגרים שהקורונה חשפה לדעתכן וששינו את התכנים שעסקתן בהם?
אנחנו במצב יחסית לא רע ביחס לקורונה. אין לנו משרד, הכל קורה און ליין. אין את ההפרעה הזו להתנהלות היום יומית שלנו. ואפילו יש יותר נשים שרוצות להתנדב כי לצערנו הרב יש יותר נשים עם זמן חופשי כי פיטרו אותן.
אנחנו גדלנו וגדלות. אנחנו מבוססות בעיקר על תקשורת בין אישית. ובסופו של דבר, כשלא נפגשים בעולם האמיתי התקשורת סובלת מזה. יש לנו הכשרה של 30 כותבות חדשות שאנחנו מכשירות אצלנו ולא נפגשנו אף פעם בעולם האמיתי. וזה חסר. פוליטקלי היא במהותה קהילה של נשים שכותבות וכשאנחנו לא יכולות להיפגש זה פוגע במרקם הקהילתי. התקשורת בזום היא מוגבלת, שוחקת ומעצבנת והיא מובילה גם לחלק מהבעיות שאנחנו רואות בפייסבוק: לא מבינים עד הסוף למה התכוונת, אין את האווירה הזאת של לשבת ביחד ולשתות יין. ההתקיימות הזו במרחב יחד היא זו שמאפשרת לנו להתמודד עם חוסר הסכמה, להתמודד עם סוגיות נורא מורכבות שעבור הרבה כותבות ועורכות הן נורא אישיות.
בנוסף אנחנו בתקופה שיש הרבה יותר חדשות פמיניסטיות לסקר. אנחנו בתקופה שההשפעה שלה על נשים בישראל ובכלל בעולם עוד תהיה איתנו שנים רבות קדימה. אני רואה חברות שלי באקדמיה שיש להן ילדים, אני רואה באופן כללי נשים שמועסקות במקצועות שנפגעו הכי הרבה מהקורונה ושפיטרו מהן הכי הרבה. הדבר הזה ישפיע על מעמדן של נשים לשנים הבאות וצריך לסקר את זה.
מה הפוסט הכי משמעותי שאתן זוכרות מהשנה האחרונה?
אני מנסה להיזכר. אולי הכתבה על נחל האסי הייתה מאד משמעותית. אני אנסה אבל לשים את זה בקונטקסט רגע. אחד החששות שלנו עוד בתקופת ההקמה הייתה שבגלל שאנחנו ארגון של מתנדבות, יצא שהנשים שיכולות להרשות לעצמן לכתוב ולערוך אצלנו יהיו נשים שיש להן זמן פנוי. החשש הוא במובן שזה יהפוך את הארגון למאד לבן. ארגון של נשים ממעמד מסוים, מצבע מסוים, זה משהו שהיינו צריכות לעשות הרבה עבודה עצמית כדי לשנות אותו. היינו צריכות להדגיש שוב ושוב שצריך לפנות מקום.
התחביב שלי זה לכתוב על סדרות טלויזיה. זה הפך אותנו למאד פופולריות בפייסבוק. הייתי כותבת על האח הגדול… אבל זה פמיניזם מסוים. לא הכי פורץ דרך. חלק מהעבודה שלנו בשנים האחרונות היה לוודא איך אנחנו לא נמצאות רק שם. לאחרונה אני מרגישה שאנחנו מקבלות פתאום ביקורת שאנחנו יותר מידי שם. יותר מידי פמיניזם מזרחי, יותר מידי פמיניזם חרדי… וזה מבחינתי כל כך משמעותי. אני לא רוצה שנהיה דבר אחד ואנחנו עובדות על למצוא את האיזון.
כשאנחנו מעלות פוסט על נחל האסי, בכנות, בהתחלה לא חשבתי שזו סוגיה פמיניסטית. אם אני הייתי ניגשת לנושא הזה, הייתי רואה אותו בפיד, הייתי חושבת שזה מעניין אבל לאו דווקא משהו שיעלה בפוליטקלי. עצם זה שיש לנו עורכות אחרות שאמרו שזה צריך לעלות אצלנו גרם לי לחשוב "למה לא בעצם?". לדעתי זה חוזק של ארגון, שמצליח לחדש לי דברים גם אחרי 8 שנים שאני בו.
ראינו שגם אצלכן אירחתן אושפיזות בדף. יש לכן איחול לכבוד החג לנשים בישראל?
שנמשיך במה שאנחנו עושות ממש טוב, לשמור על עצמנו ולשמור אחת על השניה. אני חושבת שהנשים בישראל היא קבוצה מדהימה. נשים אקטיביות, שאיכפת להן מהחיים שלהן ושל הקהילה שלהן.
סוכות מתחבר אצלי לעניין של מרחב. פוליטקלי הראה לי את הכח שיש למרחב של נשים שמגדירות על מה הן רוצות לדבר ואת האופן שבו אנחנו רוצות שזה יקרה. אני מאחלת לנו שיהיו לנו יותר מרחבים שלנו, שנרגיש בהן בבית. מרחבים פמיניסטים, של נשים בלבד או נשים וגברים יחד. אבל מרחבים שאנחנו מרגישות בהן בנוח לתפוס את כל המקום.
יש לך איזה מסר לחברים בדרור ישראל?
אני היום מאד מבינה ומכירה את החוזק של קהילה ושל מי שמשקיעים בקהילה. אם אני מבינה נכון, זה מה שהחברים בדרור ישראל עושים. אני חושבת שזו עבודה קשה ולא מתגמלת, אבל נורא חשובה. אני מאחלת לכם שתמשיכו בעשייה, ושימו עליה דגש פמיניסטי כמו על כל דבר בעולם. תמשיכו להילחם על הטוב בעולם.
מוזמנים ומוזמנות לבקר באתר של פוליטיקלי קוראת
