אורי מייזלמן, מדריך מסעות הנוע"ל והמעורר לפולין כבר 18 שנים, חי את חשיבות הזיכרון ומחנך לאורה. במאמר להארץ, הוא מנקה את הציניות מהשולחן ומגיב עם כל הלב.
בטורו מסוף השבוע ("הילדים נכספים לאושוויץ מגיל קטן, כאילו זה דיסנילנד", 15.5), ממחזר רוגל אלפר טענות ישנות של מתנגדי המסעות לפולין. כדרכו, הוא עושה זאת בציניות מוכרת, לצד חוסר רגישות כלפי אביו של החייל עמית בן יגאל ז"ל או סתם דרך זלזול בנערה שציפתה לנסיעה לאושוויץ.
המסעות לפולין הם מפעל חינוכי מדהים, שמאפשר לבני נוער מכל שכבות האוכלוסייה לעסוק בתקופה האפלה ביותר בהיסטוריה של האנושות. יש סוגים שונים של מסעות כמו שיש סוגים שונים של בתי ספר – בניגוד למה שאלפר חושב או טוען, אף אחד לא חטף והלאים את אושוויץ לצורך קידום מסרים ואג'נדות. אושוויץ כאן, בתוכנו, שזור בהיסטוריה של האנושות ושל העם היהודי. קיומו הטיל ומטיל צל גדול על העולם. המסעות לפולין הם אחת הדרכים – בעיני הטובה ביותר כשמדובר בנוער – לדאוג שהשואה ולקחיה לא ישכחו.
טבעי שהמסע לפולין גורם לבני הנוער היוצאים אליו להבין דברים בפרספקטיבה רחבה יותר, זה לא דבר שצריך להתבייש בו. אני עוסק בחינוך ובהדרכת נוער כל חיי הבוגרים, ועוסק בזיכרון השואה גם דרך הדרכת מסעות נוער לפולין ב-18 השנים האחרונות. רציתי לומר לאלפר מה הוא לא ראה באושוויץ, ואני כן.
אלפר לא ראה נער שמשפחתו הגיעה מאתיופיה עומד עם חברו שמשפחתו הגיעה לארץ מאירופה, מסייע לו לאתר את שמות בני המשפחה שנספו בשואה בספר הנמצא בביתן היהודי ומבקש ממני כמדריך שאתן להם עוד שתי דקות.
הוא לא שמע שירת "אלי אלי" בעברית ובערבית יחד, במסע של הנוער העובד והלומד, שירה הקורעת את השמיים שמעל המחנה. הוא לא שמע חניכים מתווכחים כל הדרך לאוטובוס למה התכוון אלי ויזל כשהזהיר מפני האדישות, תוך שהם מדברים על אירועים שקורים להם בבית הספר.
הוא לא ראה תלמידים יושבים ליד הילדה הקטנה מ"רשימת שינדלר", שיצאה כאשת עדות במסע שלהם, מחזיקים לה את היד ובוכים איתה כל סוף הסרט, אחרי ששמעו את סיפורה בבירקנאו. הוא לא שמע את השיחות שלהם איתה ואת הטלפונים שמזמינים אותה בהתרגשות לבוא לראות את הפקות התיאטרון שלהם לבגרות ואת הקשר איתה, קשר שממשיך גם שנים אחרי המסע.
לו אלפר היה שואל אותי למה צריך לנסוע לאושוויץ, הייתי מספר לו על החניך שלא מדבר כמעט בבית הספר ומצויד בכל פטור אפשרי בגלל בעיות קשב וריכוז, שעמד מול כל הקבוצה והעביר הדרכה על הסיפור המשפחתי במשך עשרים דקות אחרי הכנה של כמה חודשים.
הוא לא ראה חניכים מתחבטים בשיחה בערב האחרון של המסע מה לעשות עם דבריה של חווקה פולמן רבן ז"ל, ששרדה את אושוויץ ואת גטו ורשה, ובצוואתה כלוחמת השאירה לנו את דבריה מהעצרת בלוחמי הגטאות: "האמנו אז בארץ ישראל שלנו, שבה שולטים צדק טהור ומוסר וזכות לכל אדם לחיות בכבוד". כן, לא מעט בני נוער תוהים בעקבות המסע לפולין מה זה אומר על החיים שלהם היום ומה המשמעות של חברה צודקת.
למדתי המון ב-18 השנים האחרונות בהן הדרכתי אלפי בני נוער בפולין – יהודים, ערבים, דרוזים, דתיים, חילונים, נערים עובדים, כולל כאלה שעבדו מאוד קשה כדי לשלם על המסע, להוציא דרכון ולטוס בפעם הראשונה לפולין ולא לאיזה אי ביוון. כולם יקרים ואהובים, ועם כולם אצא לקרבות הרבים שעומדים לפתחנו בתור חברה ישראלית כאן בארץ הזאת – הרבה לפני שאקח איתי את רוגל אלפר עם המילים היפות שלו.
הכותב הוא חבר בתנועת "דרור ישראל" ומדריך מסעות לפולין במרכז ההדרכה "המעורר"
