כשהמדינה והמערכת אינן מציבות גבולות ברורים למה מותר ומה אסור, האלימות תמשיך להרים את ראשה בכל פעם מחדש. מה בכל זאת אפשר לעשות? טור דעה מאת עומר לבנת – רכז "החלוץ – חינוך דרך ספורט"
עייפנו מלקרוא על אירועי ספורט אלימים במגרשי הכדורגל בארץ. הדרבי התל אביבי, האירועים בתוך יציעי בית"ר ירושלים, אלימות מול כוחות השיטור וההתכתשויות בין שחקנים הם רק דוגמאות קטנות לתופעה רחבה שמשחיתה את הכדורגל בארץ.
אלימות היא תוצאה של הידרדרות תרבותית, תנועה מגמתית שמתעצמת בהיעדר גבולות ברורים ועמדה ציבורית נחושה. כשהמדינה והמערכת אינן מציבות גבולות ברורים למה מותר ומה אסור, האלימות תמשיך להרים את ראשה בכל פעם מחדש.
אלימות במשחקי כדורגל אמורה להיות נחלת העבר. לא לחינם בסקרים של חברות פאנלס ובצפר מצאו כי רק 4% מההורים מעוניינים שהילד שלהם יהיה שחקן כדורגל, ושמעל 30% נמנעים מלהגיע למגרשים עקב האלימות. נתון נוסף המעיד על חומרת הבעיה הוא שבישראל אחוז הספורטאים הפעילים הוא מהנמוכים ביותר במדינות ה-OECD. התרבות האלימה במגרשים היא חלק מרכזי בכך שלא הצלחנו להעפיל למונדיאל מאז שנות ה-70. במשוואה ברורה: אלימות = פחות ספורטאים = פחות הישגים.
שחקן כדורגל זוכה לזכות נדירה: ההערצה של המוני ילדים, בני נוער ומבוגרים, שמסתכלים עליו, מעריצים את המגע בכדור, הבעיטה, המסירה ובעיקר – את המעשים. אנחנו זקוקים לשחקנים נוספים שישאו בגאון את דגלי
הסובלנות והשוויון, ויעמדו באומץ לב נגד האלימות. שחקנים שמבינים את תפקידם ובוחרים בו מתוך גאווה וללא היסוס.למען הסר ספק, אני בטוח שספורט בכלל וכדורגל בפרט הוא אחד המקומות שלוקחים את החברה הישראלית קדימה והוא מנפץ כמה וכמה תקרות זכוכית שקיימות בחברה. אפשר לראות את זה היום עם התפתחות הספורט בחברה הערבית או ביצירת "קהילות המאמינים" של הקבוצות בארץ כתופעה מנוגדת לאינדיבידואליזם המודרני.
רוצים לדעת מה עומר מציע לעשות? קיראו את חמשת השלבים לשינוי בכתבה המלאה בוואלה!
