עומר לבנת, רכז "החלוץ – חינוך דרך ספורט" מספר בטור אורח בוואלה! ספורט על סדרת הגמר בין דאלאס מאבריקס לבוסטון סלטיקס ומה כדאי לנו ללמוד מכוחה של קבוצה.
בלילות האחרונים אנו עדים לסדרת הגמר של ה-NBA בין בוסטון סלטיקס לדאלאס מאבריקס, סדרה שמציגה שני עולמות שונים של גישות בספורט: הקבוצתיות ושיתוף הפעולה מול תרבות הכוכבים. גישות אלו מייצגות לא רק את העולם הספורטיבי, אלא גם את הערכים החברתיים והחינוכיים שאנו מעבירים לדור הצעיר.
מבחינה חברתית וחינוכית, הקבוצתיות מדגישה את החשיבות של עבודה משותפת, הקרבה אישית למען טובת הכלל והבנה שיחד ניתן להשיג הרבה יותר. בבוסטון, לדוגמה, ניתן לראות כיצד משחק קבוצתי בו כל שחקן תורם את חלקו ושיתוף הפעולה הוא המפתח להצלחה. כפי שציין ג'יילן בראון: "כל אחד מאיתנו יכול להוביל בכל רגע נתון."
לעומת זאת, תרבות הכוכבים שמיוצגת על ידי שחקנים מובילים כמו לוקה דונצ'יץ' וקיירי אירווינג מהמאבריקס, מבליטה את החשיבות של הישגים אישיים ויכולת יוצאת דופן של שחקן אחד יכולים להוביל את הקבוצה להצלחה. דונצ'יץ' התייחס לכך במסיבת עיתונאים: "אני וקיירי המנהיגים של הקבוצה הזו". אסייג בכך שברור ששתי הקבוצות אינן רק צד אחד של המטבע ושבכל קבוצה יש גם וגם, ונדגיש כי אין זו תופעה חדשה וכי במשך העשורים האחרונים בספורט המקצועני, ובמיוחד בספורט האמריקאי, הנטייה היא להבליט את האינדיבידואל והנתונים של היחיד על פני הקבוצתיות. אני זוכר בילדות שלי איך שיקגו בולס הייתה קבוצה שבה מלבד ג'ורדן הכרנו 7-8 שחקנים, והחשיבות שלהם הייתה ברורה. זה שונה מאוד כיום.
