עפרה גזית, מנהלת מרכז קהילתי בשכונת שדרות חן ב-4 השנים האחרונות.
"האמת שבשנה האחרונה הייתי בחל"ת, אבל בזמן החל"ת ניסיתי למנף את הדברים שעשינו במרכז לפני הקורונה כדי להצליח להמשיך את הפעולה שלנו" היא מספרת ומזכירה שהדברים שנעשו בשנה האחרונה הם לא "למען" הקהילה. הם של כלל התושבים שפועלים יחד כדי לשפר את החיים של כולם ולעזור אלה לאלה כשצריך.
"הקמנו דבר שאנחנו קוראים לו רשת קהילות, זו הייתה פעולה משותפת עם לא מעט אנשים. אני צברתי את הידע שלקחתי בתור מנהלת מרכז קהילתי והעתקנו את זה למרבית השכונות בעיר. הגענו לקורונה כשאנחנו בנסיקה משמעותית, הכשרנו 15 מארגני קהילה בינואר, המארגנים התחילו לקחת על עצמם משימות, היו מלאי רעיונות כרימון איך להגדיל את ההשתתפות של התושבים בשכונה, השיא של זה היה במסיבת רחוב שכונתית של 500 איש בפורים, והקורונה די הפילה את כולנו בהתחלה. היה צריך לחשוב את איך אנחנו מרימים את האנשים מהקושי שלהם, איך אנחנו שומרים על מארג הקשרים שיצרנו, איך שומרים על הרוח הטובה. "
אחרי ההלם הראשוני של הקורונה, ביום הזיכרון נתנו מענה לתושבים בכל העיר שלא יכלו להגיע לבתי העלמין, ויצרנו פינות זיכרון בבניינים שבהן אפשר היה להדליק נר ולכתוב על יקירים שנפלו, כך שתושבי הבניינים גם הכירו דברים עמוקים יותר לגבי השכנים שלהם.
בין הסגרים עשינו קורס הכשרה של כ-30 מארגנות קהילה והם היו האנשים שפעלו כדי לחזק את החוסן החברתי בשכונות. המשימות שלהן היו גם לחשוב את השכונות במובן רחב אבל גם לחבר תושבים שיסייעו לזקנים מבודדים בפרויקט "אמץ שכן", להקים צוותי חינוך שכונתיים שפועלים במתן מסגרות לנוער ולילדים בתקופות של סגירת מערכת החינוך וליצור פעילויות שכונתיות בחגים.
מה שהבנו על הקורונה זה שלכל מיני צרכים טכניים יהיו מענים, אבל שצורך מאוד גדול הוא יצירת קהילה, שמבינים עכשיו את הצורך הגדול בה, ואני חושבת שגם הרשויות המקומיות הבינו שצריך להשקיע בקהילה, אבל יש דברים שגם הרשות לא יכולה לתת, ורק השכנים יכולים לתת אחד לשני. הרווחה מכירה רק את מאותרי הרווחה, אבל ביום אחד כל האנשים מעל גיל 60 היו צריכים להינעל בבתים כי הם נחשבו לאוכלוסייה בסיכון, והיה להם רק את המשפחה ואת האנשים שאליהם הם קשורים בשכונה, והרשת קהילתית שנבנתה לפני הקורונה, הצליחה להיות מספיק חזקה גם בתקופת הקורונה.
