ביום שישי האחרון התקיים מצעד הגאווה הרביעי במצפה רמון. מצעד שגם השנה היה בכותרות סביב ההתנגדות הרבה של קבוצת תושבים קולנית לנוכחות של להט״בים וגאווה במרחב הציבורי.
מוזמנים לקרוא את הנאום של רוני זילברברג, חברת התנועה וחלק מצוות ההפקה של המצעד ושל חניכה שלה בתיכון החברתי, מישל קוזקוב. גאים בכן על האופי המיוחד של המצעד, על המאבק לשוויון ועל המילים החשובות על הבמה:
"אני רוני זילברברג אני המפיקה של המצעד ומחנכת של מישל ושל כל קבוצת י' בתיכון החברתי מצפה רמון.
בחודש הבא אני חוגגת עשור במצפה רמון. אני חיה פה כחלק מקיבוץ המחנכים של "דרור ישראל" ואני המחנכת של מישל בתיכון החברתי מצפה רמון.
חוץ מהמכתש המעלף שלנו, אוכלוסיית היעלים המטריפה, התנים, השועלים ושלל פלאי הטבע, יש לנו פה מגוון קהילות מהמם ומרגש של וותיקי היישוב, עולים מברית המועצות לשעבר, אוהבי אמנות, אוהבי טבע, אנשי קבע, הצעירימות בבתי הספר האומנותיים השונים, הקהילה התורנית ועוד ועוד.
בשנים האחרונות השונויות בינינו החלו להיות דבר קשה יותר ויותר, במקום להיות דבר יפה ומרגש.
העניין הוא שכולם חלק לגיטימי מהחברה שלנו.
כולנו, גם התורניים וגם קהילת הלהט״ב, חיות וחיים כאן. לוחמים ולוחמות במלחמה הזו, נהרגים על הגנת הארץ, שוכלים אהובות ואהובים, מפונים מבתיהם, קולטים מפונים, מובטלים, נוודים וכל ביטוי של חיים בתקופה הנוראית הזו.
כולם כולם כולם חלק. ומצפה רמון – היא הבית של כולנו
– וכולנו פה כדי להשאר. למרות ההבדלים. למרות הקשיים.
לכן אנחנו מחוייבים, לטובת האושר של כולנו. לטובת איכות החיים של כולנו והעתיד שלנו ושל הצעירים המדהימים כמו מישל וחברותיה – ללמוד לחיות ביחד בכבוד, קבלה והכלה של השונות, ולא בנסיונות כואבים וחסרי סיכוי "ליישר" או לשנות את האחר. אני קוראת לאחיותי ואחיי בקהילה התורנית לא לנסות לשנות אותנו !
ואני אומרת את זה גם לחברותיי לקהילה הלהט״בית – בואו לא נתעקש להוכיח שאנחנו צודקים.
ברור שאנחנו צודקים אבל כמו שאמר יהודה עמיחי – "במקום בו אנחנו צודקים לא צומחים פרחים.." ובמדבר כל קוץ הוא פרח.
רק, אך ורק בצעדים קטנים הבנויים על היכרות אישית, אהבה וכבוד בין א.נשים עם פנים ושם וחיוך ודמעה, ניתן להסכים על הדרכים לחיות כאן ביחד.
בטקס המעבר המשותף לקהילות ביום העצמאות היה קשה מאוד. הוא לא היה טקס החלומות שלי מבחינת הסגנון, מכלול התוכן והאופן – היו בו המון וויתורים, אבל הוא היה משותף.
ויש לזה ערך סגולי, עמוק. כזה שלא ניתן לחשב באופן של רווח לעומת הפסד.
זה אולי פחות פופולרי לא להיות כל כך צודקים כל הזמן. לא להטיח האשמות בקהילה התורנית ובהרס שלהם את מרקם החיים פה אבל כדאי לנו לחשוב טוב ובחכמה איך בונים חיים משותפים.
זה לא יהיה בריבים של המקלדת, בעימותים מילוליים ובהתנגשויות של אירועי קצה.
זה יהיה במוכנות לשנות דברים קטנים. כמו לשנות את שעת הצעידה, כמו להוריד שלטים פוגעניים.
במוכנות להיפגש, ולחיות ביחד.
זה פחות סקסי ופחות סוחף ופחות הצדק העולמי והמוסר האוניברסלי לומר זאת
אבל האמת שזה מה שאני מאחלת לכולנו.
חיים בתחושת בטחון, בקבלה והכלה.
ולא בפחד, מלחמה ועוינות.
מאחלת לנו חיים טובים, והרבה חמלה לעצמנו ולאחרים השונים מאיתנו.
בשורות טובות ושיחזרו כבר כולם הבייתה. אמן."
מישל, חניכה בתיכון החברתי מצפה רמון הוסיפה ואמרה:
"שלום, אני מישל קוזקוב ,אני גרה במצפה כבר מגיל 4 – שזה כבר 12 שנים, ואני לומדת בתיכון החברתי מצפה רמון
אני כחלק מקהילת הלהטב, חושבת שמגיעות לקהילה שלי יותר זכויות וחופש ביטוי, בגלל זה באתי למצעד.
אז לפי הנסיון שלי במצפה כמה שנים אני חוויתי הרבה שיפוטיות ואפילו הערות לגבי הסטייל שלי ולגבי המשיכה המינית שלי.
כשסיפרתי להורים שלי על המיניות שלי, היה להם קשה עם זה, אבל בסוף שיחררו וזרמו.
אני מאחלת לאחרים שאנשים בסביבתם יקבלו את מי שהם לא משנה איך הם נראים, למי נמשכים או איך מגדירים את עצמם.
אני מאחלת לכולנו שהחטופים ,החיילים והמילואימניקים יחזרו בשלום לבתיהם, שהמשפחות חיו בשלווה, באהבה ושלום ושפשוט הגהינום הזה יסתיים בשלום.
לדעתי זה חשוב שיהיה מצעדי גאווה במצפה רמון כדי להכניס יותר מודעות להומופוביה וללהטב בכללי.
שסוף סוף ידעו לקבל את האנשים בסביבתם ולא רק להטבים ,אלא גם אנשים שנראים שונה ,אנשים עם התנהגות אחרת ולקבל דתות או מוצא שונה ובקיצור את כולם.
שמחה שבאתם, הקשבתם ותמכתם שיהיה לכולנו אחלה מצעד והמשך יום טוב"
