כמדריכת מסעות לפולין, כאב לי לקרוא את דבריו של עדן יואל על חוסר התוחלת שבמסעות. אך למרות הכאב קשה להתווכח עם חלק ניכר מדבריו. עם זאת, חשוב לי להגיד שאני מכירה הרבה חוויות אחרות, של חניכות וחניכים שפגשתי לאורך 20 שנות הדרכה. חלקם מדברים, גם שנים אחרי, על המסע שעברנו כחוויה משמעותית ומעצבת.
השואה היא אתגר חינוכי עצום מימדים ומורכב. למידה אודות החלק הכואב ביותר בהיסטוריה של העם שלנו, רציחתם של מיליונים, והחשיפה לתהומות הרוע האנושי, איננה דבר שניתן להתמודד איתו בקלות. "לזרוק" תלמידים אל תוך אתרי האכזריות הזוועתית של גרמניה הנאצית, ולצפות ש"יתרגשו" – זה תסריט לא מוצלח, שלא יכול להסתיים טוב. אני יכולה רק להניח שהמחנכות של יואל לא כיוונו רק לכך, אך העניין הוא מעבר לכוונות ולרצון הטוב של הסגל החינוכי במסע עצמו.
צריך לראות את הנסיעה של נערים ונערות לפולין כמו יציאה לריצת מרתון. אף אחד לא מדמיין יציאה למרתון ללא חודשים של הכנות וטיפוס בסולם מאמצים.
המסע לפולין אמור להיות נקודת שיא בתהליך החינוכי של תלמידי ישראל, אך האם מערכת החינוך הישראלית, במובנה הרחב, מספקת לתלמידים ולתלמידות "מסעות הכנה" מתאימים לאורך שנות התחנכותם בה?
עומס של תכנים צפוי למי שמשתתף במסע: ללא הכנה מוקדמת וראויה של למידה של האירועים ההיסטוריים ועיסוק מעמיק בשאלות ערכיות, המסע לא יכול להיות משהו אחר מהתיאור של יואל.
האם מערכת החינוך, על שלל מבחני הבגרות שלה, כיתותיה הצפופות ותפישותיה המיושנות נותנת את הכלים המספקים לבני הנוער לאורך כל שנות התחנכותם כדי להגיע לתכנים אלו, להתמודד עמם, ולנסות ולהפיק מהם מסקנות רלוונטיות להמשך חייהם?
אין כאן מקום להאשמת "הנוער". ממילא האירועים "המזעזעים" והחריגים שמגיעים לידיעת הציבור נוגעים לאחוז קטן ומבוטל מכלל המשתתפים במסעות. הנוער איננו אלא השתקפות של עולם המבוגרים. לצערנו, המבוגרים, בבואתנו איננה מחמיאה. חברה שגולשת לאלימות ולשטחיות בכל רבדי החיים, מויכוח על שוקולד במטוס, עבור בנהיגה בריונית בכבישים וכלה בנמיכות הקומה של השיח הפוליטי (מכל צדדיו), חברה שיש בה ניכור רב ופערים, איננה יכולה להתפלא על כמה בני נוער שחושפים ישבנים.
אולם, אסור לתת לעובדות האלה לייאש ולהוביל לביטול כללי של המסעות. אפשר לומר די בוודאות, שלולא מפעל המסעות לפולין, זכרון השואה היה הולך ומתרחק מהתודעה של בני ובנות הדור השלישי והרביעי. אבל חשוב מאוד שהמסעות, שהתחילו בקבוצות קטנות לפני 30 שנה ומקיפים היום אחוז נכבד מכלל תלמידי ותלמידות התיכון בישראל, ויש הרואים בהם כיום מעין טקס התבגרות ישראלית, יעברו תהליך של רענון והתכוונות.
לא כולם צריכים לנסוע. כמדריכה אני הכי מעריכה את אלה שבאים ואומרים, זה לא בשבילי. צריך לעבור תהליך שמאפשר ואף מחייב לבחור לצאת, לדעת לשאול ולענות למה לצאת למסע לפולין. בתי הספר צריכים לדעת להגיד למי המסע מתאים בשלב זה ולמי לא, וזאת לאחר תהליך של עיסוק ולימוד התכנים, שיחות אישיות, גיבוש הקבוצה ועוד ועוד.
המסע לא צריך ל"זעזע". מטרת המסע היא לא "לרגש". בכי בטקס, כן ואמיתי ככל שיהיה, אינו בהכרח מעיד על הבנה עמוקה של תכני המסע. המסע חייב להיות רלוונטי למשתתפים בו, חייב לעסוק בשאלות שרלוונטיות לחייהם של המשתתפים, להציף אצלם שאלות על עצמם, על הקשר שלהם למקומות בהם מבקרים, על אחריותם לעתידו של העם היהודי ועל אחריותם למנוע דיכוי, אלימות ורצח מכל סוג. עיסוק בשאלות אלה, עשוי לעורר רגש עז ועמוק יותר מכל הנפת דגל, שיר נוגה או עדות מצמררת, שגם להם יש מקום חשוב במסע אבל במידה הנכונה.
האם אפשר לחנך בני ובנות נוער ישראלים היום להאבק על הטוב והיפה באדם, בחברה? האם ניתן לצפות שהנוער הישראלי יראה עצמו כמי שלוקח אחריות ופועל מלבד השירות הצבאי המשמעותי? המסע יכול לתרום לכך מאוד אבל צריך להתחיל הרבה קודם, בחינוך לחשיבה עצמאית וביקורתית, בשיח מעמיק, מתוך עיסוק בשאלות זהות ושאלות ערכיות, בניסיון לברר שאלת האחריות של היחיד על הקהילה והחברה שהוא חלק ממנה.
יש לציין שמשרד החינוך הכיר במורכבות המסעות והציב רף גבוה – מבחינת מספר שעות ההכנה למסע ודירשות נוספות – עבור כל משתתף ומשתתפת. אולם לא בכל המקרים נרשמת הצלחה במילוי המסגרת ויציקת התכנים לתוכה. אם האתגר שבמסע יובן כהלכה, וכל עוד יובילו אותו נשות ואנשי חינוך שרוצים להפגש עם הנוער, להכיר אותו ולהתמודד איתו על השאלות הקשות של חיינו, המסע לפולין עשוי להיות מרכיב חיוני בחינוך הישראלי. וכפי שנאמר באגדה חסידית ידועה "כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן".
