יום אזכרתו של הרצל, דמות שלצערנו ועל אף אזהרותיו של ברל כצנלסון ומנהיגים אחרים, הפך לסמל מעט שטוח של "ציונות" חסרת צבע.
דווקא היום בתוך הבלבול הרוחני ביחס לציונות במחוזות המשיחיים של הימין והמחוזות ה"אוניברסליסטים" בשמאל שמקרינים על המרכז יש צורך וחשיבות גדולה לא רק להעלות את דמותו של הרצל אלא להעמיק בתורתו. תפישתו העמוקה באשר לשאלת הקיום המשותף לערבים ויהודים, דמוקרטיה, צדק חברתי ועוד, כמרכיבים בחברת מופת בארץ הבחירה.
הוא היה מנהיג בעל שיעור קומה ששילם מחירים אישיים כבדים וכמו משה בהר נבו לא ראה את הארץ המובטחת.
אסיים בחלק מדבריו של ברל כצנלסון בהספדו להרצל:
"הרצל ראה את "מדינת היהודים" כאחד המאמצים החשובים בריפוי נגעי העולם. הוא ראה את "מדינת היהודים" כבת-התקופה, משולבת במיטב החידושים הטכניים והתיקונים הסוציאליים של הדור. הוא לא קיבל את הקונצפציה הסוציאליסטית כמות שהיא, ועם זה היה מבקר קשה את המשטר הקיים, על עוני ההמונים ומצוקתם, על שפלותם ואיוַלתם של אילי הממון, על עלבון המחוננים ויהירות השליטים. בקונגרס השני הכריז: "אלה מקרבנו, הנכונים היום לתת את כל נפשם לזה, יצטערו אפילו על פסיעה אחת, אם יצלח הדבר ליסד רק חברה חדשה בלי שתהיה גם ישרה יותר." הוא שרצה שארץ הבחירה תהיה גם ארץ-העבודה, ובשמו מתימרים אלה הרוצים להפוך את ארץ-הבחירה לארץ הספסרות והשעבוד."
הרצל לא סיים את המלאכה, ועלינו לסיימה, ארץ הבחירה כבר כאן, מדינת ישראל קיימת, הבחירה היא שלנו, לכונן כאן, חברה טובה וצודקת, חברה מוסרית השואפת לקיום משותף ולשלום, ומתנתנו לך הרצל, היא העובדה שיש בחברתנו עוד אנשים רבים הראויים לשאת את זכרך, את שמך ולקיים בחייהם את חזונך!
"דווקא אלה מבינינו, המוכנים כיום למסור את כל ישותם בעד המדינה היהודית יצטערו אף על צעד אחד שעשו לשם כך, אם יצליחו רק לכונן חברה חדשה ולא גם חברה צודקת וטובה יותר."
בנימין זאב הרצל (1860–1904)
כתבו: שירי קלר ואורי מתוקי
תנועת דרור ישראל
