כששמענו שבגבולות אוקראינה מתרכזים פליטים רבים לא יכולנו להישאר אדישים. משלחת של מועצת הקבוצות והקהילות המשימתיות בישראל בהשתתפותנו יצאה חלוץ לבדוק איך אפשר לסייע. אלעד הירש שלנו תיעד את המסע ביומן ואנחנו מתרגשים לשתף.
3.3.2022
בוקר טוב,
ישנו הלילה בפושקאן רומניה והבוקר אנחנו נמשיך לסירט. שם יש מעבר גבול בין רומניה לאוקראינה ואנחנו יודעים שהוקמה נקודה של השגרירות הישראלית איתם אנחנו מנסים ליצור קשר על מנת להבין כיצד ניתן לשתף פעולה.
אתמול מהרגע שנחתנו רוב הזמן נסענו ברכב. מזג אוויר קפוא עם שלג שיורד באופן בלתי פוסק. עברנו כמעט 200 ק"מ.
מקווים שהיום נצליח למצוא אנשי קשר ושיתופי פעולה.
מפגש מפתיע בעיירה רומן.
עצרנו לקנות קפה.
פתאום קולטים מגן דוד על בניין.
בנין הקהילה היהודית! ליאור פורץ קדימה.
בבניין שכולו נראה כאילו נשאר בשנות ה 50 של המאה הקודמת יושב ראש הקהילה. יעקב מנדלוביץ.
ליאור מתחיל לדבר איתו ידייש שוטפת ומתפתחת שיחה.
במקום חיים 420 יהודים (קהילה של אלפים לפני המלחמה) הילדים שלו עלו לארץ.
היום לא מצליח לעשות מניין, גם לא ביום כיפור…
ערב טוב,
יצאנו עכשיו ממעבר הגבול בסירט.
עוברים פה 25 אלף אנשים ביום.
רוב האנשים הם נשים, ילדים ובני נוער.
אנשים מלאומים שונים.
יש פה התארגנות יפה ורצינית של הרומנים. בצד האוקראיני המעבר איטי בשל קריסת מערכת המחשבים.
יש כאן דוכני מזון, דוכנים עם נציגיות של מדינות וכו '.
רוב האנשים כאן ממשיכים מכאן הלאה למדינות אחרות ברחבי אירופה או למדינות הבית שלהם.
לפי הסיפורים שלהם רובם מגיעים לפה וממשיכים הלאה. יש כמה סיפורים קשים על המתרחש באוקראינה, אבל המפגש איתם כאן הם מביעים לא מעט הקלה.
הפדרציה של הקהילות היהודיות והגוינט עשו פה מבצע משותף מעולה של חלוקת מרק חם וקפה. הטמפרטורות פה קפואות. על המבצע ניצח טוביה, יהודי מקומי עם סיפור אישי מטורף שהיה לנו העונג לעבוד איתו.
בשיחה עם נשיא איגוד הפדרציות, שהוא נכד של ראש הקהילה מרומאן שפגשנו בבוקר, הוא סיפר שהם ערוכים לקליטת משפחת במרכזי הקהילות (בעיקר בבוקרשט ולא רק). לפיו רוב האנשים מגיעים לכמה שעות להתרעננות וממשיכים הלאה כרגע.
האנשים לא מפסיקים להגיע… אנחנו המשכנו לכיוון מולדובה. יום מסובך ומעורר תחושות.
בתוך רעשי המלחמה ברקע, זה היה מפגן של אנושיות.
חילקנו מרק דימה (מתרבות) ואני הגיע אישה והבת שלה. הצענו לה מרק והיא חייכה ושמחה אחרי כמה שעות של עמידה בקור. דימה שאל אותה ברוסית מאיפה היא הגיעה.
קייב.
ואיך שם?
לא טוב.
המון פיצוצים (לא היה צריך לדעת רוסית כדי להבין)
בשנייה אחת השתנה לה המבט והעיניים התמלאו דמעות.
היא המשיכה ללכת.
4.3.2022
היום לקח לנו זמן רב לעבור את הגבול למולדובה.
בסוף הגענו בצהריים לקישינב, לבית הכנסת של אגודת ישראל, משם פועל מפעל סיוע עצום בניצוחו של הרב פנחס, הרב הראשי של מולדובה.
הרב סיפר לנו, בין עשרות טלפונים שקיבל תוך כדי השיחה, על המאמץ המאוחד של עשרות מתנדבים לסייע במגוון דרכים: חמ"ל לסיוע והצלה, קשר שוטף עם מעברי הגבול, דאגה לתחבורה, מזון, לינה לאלפי אנשים שמגיעים לבקש עזרה, יהודים ושאינם יהודים… שם פגשנו גם כמה מתנדבים ישראלים שהגיעו מישראל.
כל הזמן הזה שאנחנו יושבים בחדר אוכל מאולתר שנכנסים אליו ויוצאים בלי הפסקה אנשים שמקבלים ארוחה חמה.
הפליטים מגיעים, כמעט כולם נשים וילדים, אבל גם לא מעט קשישים, אחרי מסע של עשרות שעות מאיזורי הפצצה, בשיירות ארוכות של רכבים אל הגבול. כולם מגיעים עם מעט מאוד ציוד, לאחר שנפרדו מהגברים שנשארים בצבא או בכוננות גיוס באוקראינה, וממילא אסור להם
לצאת מהמדינה.
תואר לנו מעין נתיב מילוט בלתי פורמלי שמתנהל דרך הקשר של הרבנים הראשיים של אוקראינה, מולדובה ורומניה. כשמרומניה אנשים מתפזרים להרבה מקומות. מולדובה סגורה לטיסות כרגע וכולם מחפשים לעבור את הגבול.
כולם בהמון חוסר ודאות, מהסוג הכי קשה – איפה לישון הלילה? מה נאכל? לאן ניסע?
הרבה אנשים בתודעה של פרידה מבית שלעולם לא ישובו לראות. תחושה שמלווה בהלם מוחלט ומצוקה נפשית.
הקהילה היהודית השכירה 3 מלונות בקישינב ובסביבה והם מלאים עד אפס מקום. אי אפשר למצוא חדר פנוי אחד בכל העיר.
נסענו לראות את המלונות. מדובר בבניינים אפורים מהתקופה הסובייטית, אין בהם כלום חוץ מחדרים. אמהות יושבות בלובי ריק עם ילדים. אף אחד לא נמצא שם להסביר פנים, ומי שכן תובע מעל הראש בפעילות ופניות בלתי פוסקות.
כולם אמרו לנו שזה צורך ענקי. אפילו רק שיהיו שם אנשים שישאלו מה נשמע? שידברו עם הילדים והאמהות.
משם נסענו להיפגש עם אליונה, אלכס וויקטור, מהמובילים שבקהילה היהודית במולדובה. הם תיארו דברים דומים, כולל מצוקה כלכלית, הוצאות עתק והסתמכות על פילנתרופיה. אמרו שמאוד צריך אנשים שיבואו להיות באיזורי הכינוס בתור מורים/מדריכחם/גננות ואמרו שגם צריך עזרה בהגשה והכנת מזון. יודעים גם לקחת על עצמם ללוות ולעזור בחיבורים, לדאוג ללינה וכו'. אמרנו שנעזור לחבר את המשלחת של ארגון הקהל שיוצאת בשני לקישינב.
אנחנו עכשיו בדרך לאתר נופש שיש בו התקהלות גדולה של יהודים מחוץ לקישינב, לראות איך זה נראה. ומשם חוזרים לרומניה. הרכב שקע בבוץ וחלצנו אותו. עכשיו בדיוק מצאנו את המקום.
לסיכום: היה עוד יום טוב מבחינת יצירת תשתית וקשר עם ההנהגה שבשטח. החלפנו הרבה טלפונים ויצרנו היכרות אישית.
5.3.2022
רגע מהיום…
הקהילה היהודית מתגלה פה בעוצמה גדולה.
עשרות פעילים ומתנדבים שפשוט עובדים מסביב לשעון.
וגם הפליטים עצמם.
מי שמפעיל את 'הכפר' זה בני נוער שהגיעו עם האמהות ופשוט עובדים ללא לאות בשביל האנשים שפה.
הגענו עכשיו ליאשי, אחרי המתנה של קרוב ל 4 שעות בגבול. מחר בוקרשט.
בגלל החזרה המאוחרת בלילה החלטתי לקום מוקדם יותר ונסעתי יחד עם ליאור ודימה לבית העלמין היהודי ביאש.
בראש שלי עוד מהדהד הסיפור של סבא שלי ששמעתי כמה פעמים שהייתי ילד, על איך הוא ברח מהפוגרום האכזרי שעשו הרומנים ביהודי העיר בסוף יוני 41. פוגרום שאפשר להגיד שהיה הפתיחה לרצח היהודים במלחמה.
המשפטים של סבא שלי על איך סבא שלו דחף אותו מרכבת המוות כשאמר לשוטר רומני ש'הוא לא מכיר את הילד הפרחח הזה', וסבא שלי הולך משם בוכה לא מבין למה סבא שלו מתכחש אליו בזמן שהוא בעצם הציל אותו…
הגענו.
מקום נעול.
מלא כלבים נובחים.
לא עונים לצעקות שלנו ולא בטלפון שרשום.
מבינים שלא נצליח להיכנס.
ליאור אומר בוא נגיד פרק תהילים ונלך…
אנחנו ממלמלים אחריו.
איך שהוא מסיים, מגיע בנאדם.
פותח לנו.
צמרמורת.
בית עלמין מוזנח. כמה פינות מחודשות. עוד חלקה ועוד חלקה של קברי אחים.
הלכנו לקבר אחים לנרצחי הרכבת והפוגרום ויצאנו משם בשתיקה.
הסיפור של סבא מתבהר קצת יותר.
זה היה קצר ויום אחד אחזור לפה שוב. אבל זה היה שווה את זה.
5.3.2022
אז בעצם היום הזה התחיל בלחכות במעבר הגבול בין מולדובה לרומניה שנמשך כמעט 4 שעות.
הגענו ליאסי ב 4:30. קמתי ב 7:30 על מנת להספיק ללכת לבית העלמין היהודי שבדרך נס הצלחנו להיכנס אליו והייתה חוויה עוצמתית.
משם נסענו בעצם 7 שעות לבוקרשט (כולל קבלת אזהרה משוטר על מהירות מפורזת – לא אני) והגענו בקושי לפני כניסת שבת לבית מלון 'כשר' היחיד פה.
ששמעו שבאנו מישראל והחליטו לא לגבות מאתנו תשלום על כלום.
משם היום המשיך להיות הזוי כשהלכתי להשלים מניין בבית הכנסת של המלון ומצאתי את עצמי בתפילת שבת שהיא בעצם חפלה רוחנית של חזן שהגיע מישראל שקוראים לו אבי מילר שהרעיד את הלב.
משם לסעודת שישי עוד יותר הזויה שבה ישבנו אנחנו, חסידים מישראל וקבוצה של 15-20 פליטים יהודים מאודסה ו קייב שלא הבינו מה זה הזמירות ההזויות שהם שומעים ביחס למקום שהם יצאו ממנו. וילד חסיד קטן, עם קול מלאך, מאודסה ששר וכולם בכו כשהוא שר 'אנא בכוח'
והכל התערבב בבלנדר עם סיפורים על פליטות ואנשים שמחפשים לאן להמשיך מכאן.
סיימנו את היום בהליכה רגלית אל תוך הלילה לארמון של צ'אוצסקו שהיום הוא בית הפרלמנט שזה בניין מפלצתי לכל הדעות.
יום הזוי.
מחר יום אחרון. עוד סדרה של מפגשים שתכננו
מלא שאלות רצות בראש – האם פתחנו נתיב? משהו ירצה בו? הוא נכון? האם החלטתי את החלטות הנכונות ביחס לדברים שעברנו פה? היה אפשר להצליח יותר?
ושלל החוויות, המראות והמפגשים – מתי ואיך לעבד אותן?
בקיצור… שיהיה לילה טוב.
6.3.2022
עוד כמה שעות נמריא הביתה.
השבת הזו הייתה קצת יותר רגועה מהימים שקדמו לה.
ללא הנסיעות המטורפות של הימים האחרונים (כ-1500 ק"מ) ועם מספר פגישות להשלים את התמונה על מנת לנסות להעביר דו"ח מצב לארץ על אפשרויות פעולה.
אבל הדבר המרכזי מבחינתי הוא סיפור קטן שקרה לנו היום.
סיפור של 2 נשים שפגשנו פה – מרינה וגולה, שאמרו שרוצות לעלות לארץ ולא מצליחות להבין איך לעשות את זה. רוב האנשים יגידו – מה הבעיה? שיפנו לסוכנות. תשובה נכונה.
ואכן יש פה הערכות מדהימה של אנשי הסוכנות שעושים ימים ולילות בדאגה לאנשים שרוצים לעלות.
שתי הנשים הללו, לא הצליחו להגיע לזה.
למה?
לא סגור על זה.
אולי זה בגלל הסיפור שהן ספרו לנו איך בעלייה לאוטובוס ממולדובה ובוקרשט לא היה מקום על האוטובוס והן עלו על אוטובוס אחר משאר הקהילה שלהן ונשארו קצת אבודות וחסרות אורנטציה, אולי כי לא היה דובר רוסית במקום שאירח אותן, או כי הן עוד לא התאוששו מזה שהן השאירו את כל הבית מאחור, או כי הן אמרו שהן מרגישות ששברו אותן.
ואולי זה פשוט העייפות העצומה שנחתה עליהן ברגע שיצאו מכלל סכנה. כי נגמר הכוח.
האמת אני לא יודע, וזה לא בטוח משנה.
בסוף הלכנו איתן במורד הרחוב לאנשי הסוכנות היהודית והעניין נפתר תוך 15 דק'.
פתאום ראינו איך 7 טון יורדים להן מהלב, המבט שהיה להן על הפנים והחיוך שלהן אמרו את הכל.
מישהי שם אמרה לנו שזה אותו סיפור שקרה לה לפני 30 שנה וככה היא מצאה בית בארץ ושעכשיו הכל חוזר על עצמו.
כמה שעות אח"כ התבשרנו שעוד 12 חברים שלהן שהיו במצב דומה יתחילו תהליכי עלייה מחר.
אני לא יודע מה השהות שלנו פה תחולל הלאה או חוללה עכשיו – אם זה שחלקנו מרק בגבול, או זה שהעמסנו ליאור ואני ארגזים של מזון באיזה מחסן מעופש, או בני שמחלק שוקולד לילדים בחיוך, האם הפגישות והשיחות עם אנשים יהיה להן איזה אימפקט. מקווה שכן.
מה שאני כן יודע זה שהן יבואו לארץ בקרוב מאוד.
אני מקווה שאנחנו נדע להיות להן בית במדינת ישראל שלנו.
אין הרבה תמונות מהיום הזה.
רק עמרי שעושה קסם למלא ילדים והם צוחקים ודימה ואני שפתאום ראינו מקום שמוכר סביח ורצינו טעם של בית.
