נקודה
הנוער העובד והלומד, חגים ומועדים

יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל

21 במאי 2015

על רקע מחאת הקהילה האתיופית, בני הנוער בוחרים להשמיע את קולם: יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל נחתם היום בטקס הנעילה שקיימה תנועת הנוער העובד הלומד, זו השנה הרביעית.  מדובר באירוע הנוער הגדול בישראל לציון המועד בהשתתפות מעל 1000 בני נוער, יוצאי אתיופיה, מכל רחבי הארץ.

טקס יום הנספים מסודן 2015
טקס יום הנספים מסודן 2015

מזה ארבע שנים מקיימים בתנועת הנוער העובד והלומד, (בשנתיים האחרונות בשיתוף עיריית נתניה), את אירוע הנעילה של יום הזיכרון ליהודי אתיופיה אשר נספו בדרכם לישראל,  בטקס אשר מהווה את אירוע הנוער הגדול בישראל לציון מועד זה. כ- 1000 בני נוער מכל רחבי הארץ השתתפו בטקס באמפי חוף נתניה, שהשנה התקיים תחת הכותרת 'קהילה' והוקדש לזכרם וגבורתם של כ-4000 הנספים אשר מתו בדרכם מאתיופיה לישראל ממחלות, חיות ושודדים, רובם על אדמת סודאן. בטקס השתתפו מכובדים מקהילת יוצאי אתיופיה, נציגים מעיריית נתניה, הקרן לידידות, ועוד רבים. אסירי ציון הגיעו לשתף בעדותם לצד תערוכה שהורכבה מסיפורים משפחתיים שנאספו במיוחד לקראת האירוע. בטקס הודלקו 4 משואות לזכרם של 4,000 הנספים מיהדות אתיופיה. בין מדליקי המשואות: עמרם אקלום, אחיו של פרדה אקלום מפורצי נתיב העלייה לישראל, להדלקת המשואה לזכר שלוש מבני משפחתו.

"ההתעלמות מהדמויות האלו, מעצימה את התפיסה של הציבור שיוצאי אתיופיה הם מסכנים אם אנחנו לא נספר את הסיפור שלנו, האחרים ידאגו לספר את הסיפור שלהם."

4000 משתתפים בטקס מכל רחבי הארץ
מעל 1000 משתתפים בטקס מכל רחבי הארץ

באירוע השתתפו משפחתו של פרדה אקלום ז"ל, ממנהיגיה המרכזיים של העלייה האתיופית. על בימת הטקס יודלקו 4 משואות לזכרם של 4,000 הנספים מיהדות אתיופיה ע"י חניכים והורים ששקלו בני משפחה בעליה לארץ ישראל. שמות מדליקי המשואות וסיפורם:

  1. דרג'ה אסמה, לזכר אח של סבא שלו מולה אימרה ובנו סבאסו אימרה. מולה נולד וגדל בסימיין שבצפון אתיופיה. בשנת 1984, כשהיה בן 69 יצא למסע יחד עם אישתו ושני ילדיו. הוא ובנו, סבאסו, נפטרו ממגפה בסודן.
  2. עמרם אקלום, אחיו של פרדה אקלום מפורצי נתיב העליה לישראל.
  3. קסאיי מהרי להדלקת המשואה השלישית לזכר שלושת אחיה: אבטלו מהרי, ניאו מהרי ובזאיו מהרי. משפחת מהרי הגיעה מהכפר צ'אצ'אנמה, בשנת 1976 יצאו יחד לכיוון עקברה. שם חיכו 4 שנים ואז יהלכו לסודן. במחנות הפליטים היו שנתיים וחצי-  אבטלו בן 6, ניאו בן 4, ובזאיו בן חצי שנה- נפטרו מהמחלות והרעב.
  4. אסירת הציון חירות טקלה, לזכר דסה אלעזר, אביה של אחותה – אסתר. דסה היה מבין היהודים העשירים באתיופיה , ומספרים עליו כי היה איש טוב ותרם למי שהיה צריך מכספו , כשהיה בן 35 יצא עם אשתו וביתו למסע, נפטר במחנה פליטים בסודן ממחלה קשה.

דברי המשתתפים בטקס:

מתוך דבר נציגות החניכים בטקס:

"אין הרבה אנשים שיודעים על יום הזיכרון לנספי סודן. אנשים חושבים שהיהודים באתיופיה ניצלו על ידי המוסד מחיים קשים, אבל העולים החליטו לצאת לסודן ומשם לישראל על דעת עצמם. אנשים לא מודעים לזה שזאת למעשה הייתה עלייה ציונית.  במועצה, קראנו את ההספד שכתב עמרם אקלום בהלווייתו של ברוך טגניה ז"ל, ואנו רוצות לצטט קטע מתוכו: "יש בקהילה שלנו אנשים שהקדישו למעננו את כל חייהם וביטלו את צורכיהם וצורכי משפחתם והעמידו עצמם לטובת הקהילה. חלקם אף היו מוכנים לסכן את חייהם. בכל קבוצה או חברה מתוקנת הם היו זוכים להערכה ולהוקרה על פעולותיהם."
אנו לא יודעים לכבד ולהוקיר את אותם אנשים שהקדישו את חייהם למעננו. כמו שלא זכרנו להם חסד בחייהם, כך גם במותם, אנו שוכחים עד כמה הם נתנו והעניקו לנו- מנהיגים כדוגמאות יונה בוגלה, פרדה אקלום, קייס מהרי יצחק, תמרת עמנואל, ברוך תגג'ה, זימנה ברהני ועוד… ההתעלמות מהדמויות האלו, מעצימה את התפיסה של הציבור שיוצאי אתיופיה הם מסכנים, שהם קהילה שהצילו אותה. אם אנחנו לא נספר את הסיפור שלנו, האחרים ידאגו לספר את הסיפור שלהם. לכן אנו מספרים את הסיפור שלנו, בעזרת הטקס. היום אנחנו מבינים שלכל עם יש עבר שצריך ללמוד אותו כדי ליצור את העתיד והעלייה הזאת היא הסיפור של כל העם היהודי."

דפנה ברשילון, רכזת קנים ומחוזות בתנועת הנוער העובד והלומד:

"ארבעת אלפים הילדים, הנשים והגברים שנספו, יזכירו לנו בכאב את המחיר הלא נתפס ששילמה הקהילה על החלום, על הייעוד.  אך גם יזכירו לנו שלא רק תפילת הקדיש על המת זקוקה למניין, אלא גם התפילה המשותפת, הזכה, לשוויון, לצדק, לחיים."

סגנית ראש עיריית נתניה, ד"ר אביטל לאופר:

"איך אנשים קמים בבוקר, מחליטים לעזוב הכל. השאירו משפחות והכל מאחורה.. וללכת דרך צוקים מפחידים בחושך ודרך גבול קשה. והם לא מחכים, ושליחי המוסד אמרו לחכות אבל הם אמרו זהו הם חייבים להגיע לירושלים. הכמיהה להגיע לירושלים הניעה אותם לדרך. ואין הרבה עליות שאנחנו יכולים להגיד שהכמיהה הזאת הובילה אותם. אין עלי הציונית יותר מזו. וכשהם הגיעו לירושלים הם הבינו שזה לא מה שהם ציפו. היה שבר גודל כמו שכל עליה. היה פער בין הכמיהה למציאות אבל גם בגלל קבלת הפנים שקיבלו בארץ."

קו כחול

כתבות נוספות