לא רק "בשביל שלוש שורות בהיסטוריה"

כ"ז ניסן תש"ף
21 אפריל 2020

77 שנים ימלאו היום לתחילתו של המרד הגדול בורשה בשנת 1943, שבראשו עמדו תנועות הנוער החלוציות. אין ספור ספרים, סרטים, מאמרים, מוזיאונים ועוד ועוד דרכי-מבע אנושיות לאין חקר, ניסו להסביר, לתאר ולנמק את אשר אירע בשנות השואה. כמעט ואין הסבר שלא ניתן לסיבה שבגללה  התרחש האירוע הסינגולרי הזה בתולדות האנושות. יש שתלו את סיבותיו בכלכלה, יש שהסבירו שהוא היה תוצאת מאבקי כוח בין אסכולות שונות, יש כאלה שהרחיקו ליער הטבטוני ואף הגיעו עד כוכבי הקרח והשמש, בניסיון לנמק מדוע התנהגו הגרמנים, ולא רק הם, כפי שהתנהגו.

כל הנימוקים וההסברים המעמיקים האלה לא חסכו, לאסוננו, את אשר התרחש ומתרחש בעולם לאחר המלחמה הארורה ההיא. איש עדיין, כך זה נראה על כל פנים, לא הצליח להסביר את סיבת הסיבות, והיא – האדם. מדוע זה בני אדם, רבים מאוד, יכולים היו לעשות, ועדיין עושים, את הרע והנורא כל-כך. אבל ניסיונות להסבר היו רבים, רבים מאוד. יש כאלה שטענו שנסיבות חייו הכלכליות של אדם מביאות אותו לרוע נורא שכזה. יש כאלה שטענו ואף הוכיחו, שדווקא הפגיעה הרגשית בגילים הצעירים יכולה למרר את חייו של אדם, עד כדי-כך שהוא יפרוק את השעיר לעזאזל שבתוכו, עד כדי רצח עם, רצח חפים מפשע – מעוללים ויונקים ועד הבאים בימים. חוקרים אף מצאו, כי פגיעה מוחית פיזית יכולה להביא אדם להיהפך לפסיכופת ו/או לאישיות גבולית, ומשם הדרך "נפתחת" לפניו, לעשות את השמות האיומות ביותר שניתן להעלות על הדעת.

כל ההסברים, המחקרים, חוות הדעת וההערכות הנפשיות, הכלכליות והרגשיות, באים רובם ככולם להוריד מעל כתפי כולנו את המחשבה, הבלתי מתקבלת על הדעת, שישנו הסבר אחר, שאיננו קשור בפתולוגיה ו/או במוטציה נפשית ו/או חברתית ו/או תרבותית ו/או רוחנית ו/או כלכלית. אפילו הסבר ההסברים המבריק שניתן על ידי פרופ' חנה ארנדט – "הבנאליות של הרוע", שכל כולו בא "להרגיע" את נפשנו המתייסרת, בפרשו את המציאות כדבר מה שאנשים עושים כדבר שגרה והם מדביקים זה את זה בעשיית הנורא מתוך שגרה, אינטרס, הליכה אחר העדר, הצורך להתקיים והתקווה להיות דומים לכל – איננו מניח תשתית מוצקה לשאלה מדוע זה ככה?

במאמרו ״תמונות של טוב ורע״ כתב בובר כי:

״את תמונות הרע… תואם בשלב הראשון של מציאות החיים המצב שבו מתכוון האדם להתגבר על מצב התוהו שבנפשו, על המצב של להיטות גואָה בלא-כיוון״.

ומפרש את תפיסתו זו של בובר, שמואל הוגו ברגמן:

"כשבובר מדבר על הרע, הוא מגדירו כחוסר כיוון. אין טוב ורע במובן הרגיל, אלא הרע הוא חוסר כיוון, אותה המערבולת של אפשרויות. אם האדם מוצא את כיוונו ואת הכוח להעמיד את כיוונו מול הכאוס של הפיתויים שהעולם מפתה אותו, אזי מתרחשת באדם איזו מיטאמורפוזה, נפתח לפניו העולם כולו.״

ובמידה מסוימת גם אלי ויזל מצטרף לגישה זו, שהרע הוא דבר מה בלתי ברור, היכול לדור בכפיפה אחת עם הטוב, מבלי שהאדם מבחין בתוך עצמו בין זה לזה:

"רצח בדם קר ותרבות לא שללו זה את זו. אם השואה הוכיחה משהו, זה שאדם יכול גם לאהוב שירה וגם לרצוח ילדים".

אלא שכל אלה אינם אומרים את המפחיד אך המובן כל כך מאליו, שעשיית הרע איננה רק תוצאה של נפש מסוכסכת, תנאים כלכליים, רצון בנקמה או תחושה טובה הנובעת מהנעיצה החוזרת ונשנית באחר. והמובן הזה מאליו, המפחיד כל כך, הוא כפול פנים – הראשון, קיומו של הרע, והשני, הבחירה בו. יש ודאי כאלה שיצקצקו ויאמרו, מה החכמה להגיד שיש רוע בעולם? הרי משחר ההיסטוריה אנחנו יודעים זאת. אלא שידיעה שונה במהותה מאמונה. הכול יודעים שהמוות בוא יבוא אליהם. איש איננו מאמין בכך שזה יקרה לו. אך הבחירה ברע איננה רק של אלה שעשו את הרע, אלא, בעיקר, של אלה המאפשרים לעשות את הרע – לא מתוך אדישות, אלא מתוך בחירה צלולה והבנה מלאה של הנסיבות. דוגמה לתפישה זו אפשר לראות בדבריהם של ואצלב האוול ואלי ויזל:

"אנו חיים בסביבה מוסרית מזוהמת. חלינו בחולי מוסרי מפני שהתרגלנו לומר דבר שונה ממה שחשבנו. למדנו לא להאמין בשום דבר, להתעלם זה מזה, לדאוג רק לעצמנו. מושגים כמו אהבה, חברות, חמלה, ענווה או סליחה איבדו את ממדיהם ואת עומקם, ולרבים מאיתנו הם ייצגו רק קוריוזים פסיכולוגיים, או שדמו לברכות מימי קדם שאיבדו את דרכן, והן מגוחכות למדי בעידן המחשבים והחלליות… כשאני מדבר על אווירה מוסרית מזוהמת אינני מדבר רק על האדונים שאוכלים ירקות אורגניים ואינם מביטים מבעד לחלונות המטוס. אני מדבר על כולנו. כולנו התרגלנו למערכת וקיבלנו אותה כעובדה שאין לשנותה, וכך עזרנו להנציחה. במילים אחרות, כולנו – אם כי, כמובן, במידות שונות – אחראים לפעולתו של המנגנון; איש מאיתנו איננו קורבן בלבד: אנחנו גם שותפים ליצירתו… מדוע אני אומר זאת? לא יעלה על הדעת להבין את המורשת העגומה… כדבר מה זר לנו, שהוריש לנו קרוב רחוק כלשהו. נהפוך הוא, עלינו לקבל את המורשת הזאת כחטא שחטאנו נגד עצמנו. אם נקבלה בדרך זאת, נבין שעלינו, על כולנו, ועלינו בלבד, לעשות דבר-מה בנוגע לה. איננו יכולים להאשים את השליטים הקודמים בכל, לא רק מפני שהדבר לא יהיה נכון, אלא גם מפני שהוא עלול להקהות את החובה העומדת בפני כל אחד מאיתנו היום, והיא המחוייבות לפעול בצורה עצמאית, חופשית… אל לנו לטעות: הממשלה הטובה ביותר בעולם, הפרלמנט הטוב ביותר והנשיא הטוב ביותר, לא יכולים לעשות הרבה בכוחות עצמם. ותהיה גם טעות לצפות לתרופה כוללת מידיהם בלבד. חופש ודמוקרטיה כוללים השתתפות ועל כן גם אחריות מכולנו.

(ואצלב האוול, בנאום בחירתו לנשיאות צ'כיה)

דברים דומים לאלה אמר הסופר, אלי ויזל, בנאומו המפורסם:

״ההיפך של אהבה אינו שנאה, כי אם אדישות. ההיפך של חיים אינו מוות כי אם אדישות לחיים ולמוות. ההיפך של שלום אינו אלא אדישות לכיעור שבמלחמה וליופי שבשלום".

איש משניהם איננו כותב, בחרנו והכרענו להיות אדישים, לחיות בסביבה מוסרית-מזוהמת ולשתף איתה פעולה. איש מהם אינו אומר, הבחירה להיות אדיש היא הבחירה לבחור ברוע שנעשה ולעמוד מנגד, לא רק מסיבות מוצדקות מאוד, אלא, ובעיקר, כתוצאה מהכרעה פנימית.

כשפגש אנטק את ״הקברן מחלמנו״, היה זה כבר לאחר שזה עבר מאות מדורי גיהינום, והעיקריים שביניהם היו חוסר האמון מצד היהודים, שפשוטו כמשמעו סילקו אותו כמשוגע. כי הרי מי באמת רוצה להאמין שמאן דהוא יעשה רע שכזה מבלי שיש לכך הסבר, מלבד ההסבר שהרוע קיים ויש הבוחרים בו? לנוכח מציאות זו אומר אנטק כי:

״פרק חדש התחיל בחיינו, אחד החמורים ביותר. מסימניו הראשיים – הרגשת הסוף. את הסיפור על וילנה כבר שמעו חברי ושמעו אנשי ׳השומר הצעיר׳. העברנו את הידיעה לאקטיבה התנועתית, לעסקנים שבוארשה. התגובות היו שונות. הנוער קלט לא רק את האינפורמציה, אלא גם את הפרשנות. והפרשנות היתה: זו התחלה של הסוף. גזר-דין טוטלי של מוות על היהודים.״

אנטק וחבריו וחברותיו לתנועת הנוער הציונית-חלוצית הכירו בעובדה שהעם הגרמני החליט לחסל, לאבד, למחוק ולרצוח את כל היהודים בעולם. היה זה הרגע המכריע שאותו חווה גם אבא קובנר כשכתב את הכרוז – ״אל נלך כצאן לטבח״:

״נוער יהודי, אל תיתן אמון במוליכים אותך שולל. משמונים אלף יהודים שב"ירושלים דליטא" שרדו אך עשרים אלף. לעינינו קרעו מאתנו את הורינו, אחינו, ואחיותינו. היכן הם מאות הגברים שנחטפו לעבודה בידי ה"חוטפים" הליטאים? היכן הן הנשים הערומות והילדים, שהוצאו מאתנו בליל האימים של הפרובוקציה? היכן הם יהודי יום הכיפורים? היכן אחינו מהגטו השני? כל אשר הוצא משערי הגטו לא חזר עוד. כל דרכיו של הגסטאפו מובילות לפונאר. ופונאר היא מוות! המהססים! השליכו מעליכם כל אשליה. ילדיכם, בעליכן ונשיכם אינם עוד. פונאר אינה מחנה – שם נורו כולם. היטלר זומם להשמיד את כל יהודי אירופה. על יהודי ליטא הוטל להיות הראשונים בתור…״

היה זה הרגע שבו חדרה ההכרה כי הרוע קיים ועומד בפני עצמו והוא גם תוצאת בחירה והכרעה, ולא רק פרי נסיבות, כפי שציין יצחק צוקרמן:

"רוזוולט ידע, האפיפיור ידע… נוכחנו לדעת שהעולם הוא גדול ומטונף".

במובן זה, במלאת 77 שנים למרד הגדול, מותר לומר כי המרד היה לא רק מה שתיאר קאמי באדם המורד:

״הדברים נמשכו זמן רב מדי… עד עכשיו כן, ולהלן – לא… אתה מרחיק לכת… וישנו קו גבול, שאותו לא תעבור״.

בעיקר היה זה מרד בתפישה שהרוע הוא רק נסיבתי, תוצאתי ולא הכרעתי. שהוא תוצאה של בחירה ולכן עם רוע שכזה אין באים בדברים, אלא נאבקים בו עד למיגורו.

נס המרד, שהושא בגיטו ורשה, ביום י"ד בניסן תש"ג, 19 באפריל 1943, היה אם כן לא רק "בשביל שלוש שורות בהיסטוריה", אלא גם ובעיקר לשם שינוי הכרתי ומוסרי בדבר קיומו של הרוע, הבחירה בו, והעובדה שקבלת המהות הזו והבנתה עדיין לא חדרו לנבכי נפשנו, ומהות זו היא  שהופכת את עיקרי המרד הגדול לרלוונטיים כל כך גם בימינו אלה.

פסח