י"ח אדר, תשע"ה
8 מרץ, 2015
אני יודע שמחזהו של ארתור מילר "כולם היו בניי" שלמדנו בשיעורי אנגלית לפני עשרות בשנים בבית הספר התיכון הוא מחזה מלא חיבוטים מוסריים קורעי לב, המהפכים את קרבינו ביחס לדילמות הנוגעות באחריות ובמוסר האחריות, בתחושות אשם, בחיים, במוות ובהתאבדות. ואף על פי כן בחרתי דווקא בשם זה, כדי לנמק את דעתי שבבחירות ההולכות וקרבות עלינו לקדם הצבעה לכל קשת המפלגות הציוניות, המכנות את עצמן מרכז-שמאל – כל אחד ואחת לפי נטיית לבו ובחירתו – כי ככל הנראה הפעם "כולם בנינו". גיבור המחזה, ג'ו קלר, מייצר חלקים פגומים למנועי מטוסים ומוכר אותם מתוך ידיעה ברורה בדבר התוצאה הנוראה שצפויה בעקבות השימוש בחלקים אלה. כל זאת כדי שעסקיו לא יתמוטטו, וכדי שמשפחתו לא תקרוס כלכלית. בנו החייל, הנחשב נעדר, מופיע לפתע, והעלילה מסתיימת בהתאבדותו של ג'ו, שבחר במשפחתו על חשבון "בניו האחרים", הטייסים, שנהרגו בגלל המנועים המקולקלים.
סוגיית היחס המועדף לבן המשפחה אל מול היחס למעגלים הרחבים יותר היא דילמה מוסרית קיומית, מהחשובות שאדם חווה בחייו. הנה לך אנשים השולחים את האהובים להם ביותר אל שדה הקרב להגן על האומה, ולמולם כאלה שאינם מוכנים לשלם את המחיר הנורא כל כך בשום צורה, פנים ואופן, בייחוד לא בעבור מעגל שהם תופסים כרחוק ומנוכר. אך החיים בנויים כך שהכרעות מעין אלה הולכות ותוכפות עלינו מבלי שזימנו אותן, ואף שאיננו חפצים בייקרן, הן פשוט באות ומעמידות אותנו בצומתי החלטה שיש להכריע בהם.
בחירות אלה, ככל מערכת בחירות, הן "קריטיות". כשהייתי בן 10, לפני 42 שנים, פרצה "מלחמת יום הכיפורים". זמן מה לאחר מכן נערכו הבחירות. אני עדיין זוכר את שכננו ראוכברגר ז"ל מסביר לאמי שהפעם חייבים, אבל חייבים, להצביע "אמת". שמונה שנים לאחר מכן, בהגיעי לגיל 18, ולמעט שתי מערכות בחירות, נהגתי על פי עצת שכני. אלא שככל שעבר הזמן, הלך והתחוור לי כי הפוליטיקה, שהיא כל כולה התאמת האמצעים למטרות, אינה מחייבת נאמנות כמעט עיוורת לקבוצה אחת, למפלגה אחת. יש מקרים, ובפני אחד כזה אנחנו עומדים, לעניות דעתי, המחייבים דווקא הרחבת הגבולות ומתן כוח לקבוצות ולמפלגות נוספות, כדי שאפשר יהיה להגיע, אולי ובתקווה, להשגת חלק מן המטרות. השגת היעדים החשובים כל כך לכולנו – ובעיקר שוויון, צדק חברתי, שלום והחזרתה של מדינת הרווחה – אינה עוברת הפעם בהצבעה גורפת למפלגה אחת; לטעמי, ההפך הוא הנכון.
המתבונן במצעה הכלכלי של מפלגת "המחנה הציוני", וכך גם בעמדותיו הכלכליות של שר האוצר לשעבר יאיר לפיד מ"יש עתיד", לא ימצא ביניהם הבדלים דרמטיים, ואם יש כאלה, הרי שהם דווקא לזכותו של לפיד. גם במצעה הכלכלי של מפלגת מרצ, הראוי לשבח על תעוזתו ועל עמדותיו הקרובות להצעת "הפורום לצדק חברתי", לתכנית כלכלית מרחיבה המקדמת אותנו לעבר החזרתה של מדינת הרווחה – גם בו אין בשורה של ממש. מצעה הנוכחי של מפלגת "המחנה הציוני" בתחום הכלכלי אינו רחוק ממצעו של נתניהו (ראו מאמרו של גדעון עשת). גם חברי הכנסת "החברתיים" במפלגה זו חברו הלכה ולמעשה למצע זה, והם הלכה ולמעשה טוֹוים את שירותם בממשלת לבני-נתניהו, שעיקריה יהיו צמצום תקציבי לצד העמקת הפערים. והפעם, בניגוד לבחירות 2013, אלה שבעטו בהצעת נתניהו להעברת משרדי האוצר, הכלכלה, השיכון והרווחה לידי מפלגת העבודה ולעיקורו בפועל של כלל מגבלת ההוצאה, ירוצו להצטרף אל מצע מילטון פרידמני מתון בעבור תיק כזה או אחר. לעניין זה יפה ההשוואה שעשו במחברות מחקר בין שלושת מצעי המפלגות בתחום הכלכלי-חברתי המצורפות להלן.
כדי לנסות ולמנוע, או לפחות להקשות, על תסריט שכזה, יש לתת כוח בידי מגוון המפלגות הללו, שבקרבן טמונים כוחות לא פחות מרחיבים מאשר "במחנה הציוני". ועוד, אין כל צל של ספק שממשלת שמאל-מרכז עדיפה אלף מונים על ממשלת ימין. לאו דווקא משום שממנה תצמח הישועה והגאולה, ממש לא. אלא בשל שתי סיבות עיקריות: הראשונה, סיכוי לעצירת, אולי רק לעצירת, ההידרדרות בכל החזיתות האפשריות; השנייה, סיכוי ליצור מנוף לחץ על ידי עשייה חוץ-פרלמנטרית בתחום הכלכלי. כי להווי ידוע, בלי לחץ חיצוני של תנועה חברתית – לא תהיה כל תזוזה שהיא, גם לא מצד אלה מקרב חברי הכנסת המכנים עצמם "סוציאליסטים", המתהדרים באותו צילינדר ממורט, דימוי שטבע בהקשר זה ברל כצנלסון, בתארו את הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה:
"…כן. ה"אתה בחרתנו" יחד עם כל הייעודים היה כבר מזמן לצילינדר ישן, ממורט, המהַדר את הראש הקרח של הנגיד ה"יורד" לשעת שמחה של מצווה. הדם השפוך מזכריה ועד אחרון הפועלים משמש מחרוזת למליצות לאומיות עוברות לסוחר."
(ברל כצנלסון, "לקראת הימים הבאים", 1918)
כחלק מתפיסת ההכרח לעצור את ההידרדרות, חשוב יותר מתמיד שגם ערביי ישראל ייצאו להצביע. אולי מה שהתחיל יצחק רבין בזמנו כשיתוף פעולה עם ערביי ישראל, יקרום עור וגידים. לעצם קיומה של מדינת ישראל קריטי לכונן מערכת יחסים של אמון אמיתי בין כלל אזרחיה. יש להעמיק, לטעמי, את השותפות בין אזרחי המדינה היהודים והערבים לכל הרמות האפשריות והמתאפשרות. זו להבנתי מטרה אסטרטגית לקיומה ולשגשוגה של ישראל שלנו. כמדינה, כן, יהודית ודמוקרטית, וערביי ישראל נענים לאתגר זה במספרים מרשימים ואף כנגד המגמות שמובילים מנהיגיהם הפוליטיים-מפלגתיים. ויפים לעניין זה נתוני סקרים שפורסמו ביום שישי (20 בפברואר 2015), בעיתון "הארץ": 60% מהערבים מעוניינים בהשתלבות הרשימה שהם מצביעים עבורה בקואליציה. בתוך כך, שיעור ההצבעה של ערביי ישראל צפוי לעלות מ-56% ב-2013 לכדי 62.4% לפחות. האם אני משוכנע שיימצאו מצד מחנה השמאל-מרכז כוחות שיידעו "לתפוס את הרגע" ולמנף אותו? צר לי, אך בנקודה זו אני פחות משוכנע. ובכל זאת, מה שמדרבן אותי בעניין היא הידיעה שרע מאוד הוא פחות טוב מרע. אם תוקם ממשלה שכזו, אני מאמין שהיא תהיה לחיצה יותר מכיווננו, כי הרי בסופו של יום גם מצעיהן הכלכליים של מפלגות השמאל מרכז פחות רעים מאלה של ביבי (רק פחות), ותביעה ציבורית משמעותית יכולה, כך אני מקווה, להוסיף אולי עוד אחוז תמ"ג להוצאה הציבורית ולהציל עוד כמה אלפי אנשים מעוני, עליבות וניוון. לכן יש צורך למנוע ככל שאפשר הקמת ממשלת אחדות, ביבי-לבני, במתווה של מצע תקציבי מצמצם במקום מתווה של הרחבה תקציבית וביטול כלל ההוצאה,
אך סיבת הסיבות לחשיבות ההצבעה לכל קשת מפלגות המרכז-שמאל, ובעיקר הגדלת אחוז ההצבעה כדי ליצור גוש חוסם אפקטיבי, היא לטעמי הסיכוי הקלוש המצוי במצב שכזה לאספקת אוויר לנשימה לעבודה חינוכית-סוציולוגית. ממשלת שמאל-מרכז נותנת ולו סיכוי לעבודה חינוכית-סוציולוגית, משום שהיא אולי תלחץ על הבלמים, וכך תיתן אוויר לנשימה, אך לא יותר מזה. והסיבה השנייה, היא שאולי, ורק אולי, מישהו שם יבין את משמעותה של התפתחות סוציולוגית, ולכל הפחות ישליך איזו עצם למען אותם כוחות שעושים להגשמת הנביטה החברתית בשטח, בשגרת היום-יום. אני ספקן אמנם, אבל מנסה שלא לאבד תקווה. ככל שחולף הזמן, הימין הכלכלי-חברתי מגביר את עבודתו הרוחנית-חינוכית בקרב החברה הישראלית, בטור הנדסי, והשקעתו זו מניבה לו פירות רבים. כבר עכשיו, בחיבור שבין מדיניות פערים כלכלית ובין מינוף המצוקה והקושי לכדי חברה גזענית, אנו מתפתחים לעבר הלך רוח מסוכן מאין כמוהו, ההופך את ישראל שלנו ל"מצדה" מודרנית. אותם פערים כלכליים-חברתיים שריסקו את רקמת החברה היהודית בימי בית שני שבים ומאיימים על עצם קיומה של הריבונות השלישית.
אך הפעם זה במשמרת שלנו, של כולנו, ולכן עלינו לבחור ברע פחות, שמשמעותו לצאת להצביע! קודם כול להצביע לאחת ממפלגות השמאל-מרכז, ולא להרים ידיים או לשבות שביתת מחאה שתוצאותיה עלולות להיות הרות אסון. כל זאת כמובן, בלי לטפח ציפיות ותקוות שווא לביאת המשיח בימינו.
פסח
