שוטרי מג"ב לומדים על הומניזם במרכז החינוכי של קיבוץ רביד שבגליל. "שיחה על ערכים יכולה לעזור במעט", סבור השוטר הצעיר דקל ואקנין, "אבל אנשים באים עם שנאה מהבית"
חם מאוד בבית גבריאל, מעין מובלעת מוריקה על שפת הכנרת, ביום שבו מתקיים שיאו של שיתוף פעולה בין המרכז החינוכי בקיבוץ רביד שבגליל התחתון לבין משמר הגבול. זהו שיתוף פעולה שנועד לחנך את שוטרי מג"ב להומניזם ולעצבם בדמות מוסרית. מתחת לסככת הבניין שאליה נמלטים מהחום אלה שיכולים, אומר אחד המפקדים, שלא לייחוס: "צה"ל שומר את הטובים לעצמו, ואחרי זה לוקח אליו גם את הטובים פחות, והטובים פחות פחות הולכים לשאר".
במורד המדשאה, תחת עץ תמר שנותן מעט צל, מדריך נמרץ במשקפי שמש מבקש מקבוצה של שוטרים, שבימי שגרה פועלים בעיר העתיקה בירושלים, לספר את סיפורי הצלקות שלהם. אבל השוטרים אינם נענים לכוונתו המקורית; המדריך רוצה שידברו על צלקות השירות, אך יורי מהקווקז, למשל, שעורו צרוב שמש ועיניו כחולות, מספר כיצד רדף בילדותו אחרי ציפורים ביערות, על גגות, ונחבל ושכב בבית חולים. אחר מספר על צלקות שחרטה בגופו אהובה לשעבר.
חלקם היו בסדרות חינוך שהתקיימו בשנים קודמות בקיבוץ הצעיר, שהוקם בידי גרעין של חניכי הנוער העובד והלומד. הם שואלים את המדריך אם השנה יש יוגה ואחר כך אומרים, "דווקא את המדריכה אנחנו זוכרים משנה שעברה". בין השוטרים בעיקר יוצאי אתיופיה, דרוזים, ערבים, חייל צעיר שלראשו כיפה גדולה ורחבה ועליה כתוב "מלך המשיח", כמה יוצאי קווקז ורוסיה, מזרחים. חלק מהם בשירות קבע, כמה שנים בפלוגה, ואילו אחרים גויסו לפני כמה חודשים בלבד. הם באים בין השאר מבת ים, דימונה, ראשון לציון, אור יהודה.
טל שחם, חבר קיבוץ רביד זה עשר שנים ומי שמופקד על חינוכם של שוטרי מג"ב מטעם "המעורר", המרכז החינוכי של רביד, מסתובב בין הקבוצות. הוא נראה כענק טוב לב ומעדיף ככלל את השתיקה על פני הדיבור. שחם גדל בקריית חיים והיה עם חבריו בגרעין נח"ל. הוא מספר כי "לאחר שנוצר הקשר עם מג"ב, לפני שבע שנים, נכנסנו לתהליך למידה עמוק כדי לנסות להכיר את האנשים. עשינו סיורים, היינו במחסום בירושלים ועמדנו עם השוטרים וניסינו לראות מה הם חווים".
המטרה החינוכית שהציבו במשותף הקיבוץ ומשמר הגבול אינה צנועה. לדברי שחם, "אנחנו רוצים לעצב בני אדם". על המגמה במג"ב הוא אומר: "יש ניסיון לשמור עליהם כבני אדם. להיות שותף לשיחה אמיתית אתם. התכלית היא לעצב את אורחות החיים שלהם בצורה אחרת בבסיס, ואחר כך לתת להם כלים להתמודד עם סיטואציות; לטפל בתרבות הפנאי, ליצור בסיס ובית ספר לרוח אדם. שמג"ב יהיה מקום שבו אני אלמד ואפרח ואדע להפיק דברים".
לאחר שלמדו על שלום בין יהודים לערבים ממשיכים שוטרי מג"ב לביקור בקבר הקדוש הדרוזי נבי שועייב. לפני שנכנסים למתחם אומר גיא, שוטר מג"ב כבר עשר שנים, כי המדריכים "שואבים את כל מצב הרוח הרע". לדבריו, "המדריכים פה גורמים לאנשים לפתוח דברים רעים שקרו להם ובסוף את מקבלת אנשים חדשים. כאלה שפעם לא היה אכפת להם והפסיקו לעבוד כי הרגישו שהמערכת לא תומכת בהם – כאן המדריכים מחזירים אותם לתלם".
שחם שולל את האפשרות שהשותפות החינוכית שנוצרה היא עלה תאנה המכסה על פעולות אלימות של שוטרי מג"ב. "מתוך היכרות קרובה אתם אני יכול לומר שזה תהליך ארוך טווח, שנמשך על פני כל השנה כולה ויש לו תוצאות", הוא אומר. הוא מתכוון לנתון המפתיע שמציגה קצינת החינוך של משמר הגבול, אילנה זוהר, ולפיו בארבע השנים האחרונות, מאז החל "המעורר" להעביר סדרות חינוך לשוטרים, ירד מספר התקריות האלימות בין מג"ב לאוכלוסייה אזרחית ב-91%.
"המזל שלהם שהם במג"ב"
לעת ערב, כבר בקיבוץ רביד, מדריכה עומדת מול קבוצת שוטרי מג"ב, הכוללת גם כמה שוטרות, ומנסה לסכם את היום. "נראה אם תוכלו להשתנות ולהיות יותר טובים ולקחת מנהיגות", היא אומרת. "השבוע זה זמן טוב לתרגל זאת. תחשבו על אנשים שעשו שינויים בחיים שלהם, כמו המלך חוסיין".
בחבורה שיושבת לפניה נמצא דקל ואקנין מחדרה, שוטר בשירות סדיר, שהיה שנה וחצי בעיר העתיקה בירושלים ואחר כך עבר לכוח מג"ב בצפון. יש לו פני ילד, שפתיים משורבבות ועיניים תמות. הוא אומר שהיה לו קשה מאוד בעיר העתיקה, שנשחק. "עומדים בלי לזוז 12 שעות על משבצת", הוא מסמן בידיו כדי להסביר, "כש-30 קילוגרם עליך".
זו לו סדרת החינוך השלישית והוא נשמע מפוכח: "שיחה על ערכים יכולה לעזור במעט", הוא אומר, "אבל אנשים באים עם שנאה מהבית". הוא טוען כי "הערבי שונא אותך אפילו יותר ממה שאתה שונא אותו, כנראה משום שהילד ראה איך הרביצו לאח שלו, ואז הוא גדל. הם צוברים כעס על הכיבוש".
למרות זאת, הוא אומר, סדרת החינוך טובה לגיבוש "וגם כדי שחדשים ילמדו מוותיקים ערכים – את סוג העבודה ואיך לפנות לבן-אדם". על עצמו הוא מעיד שהוא מתון. "מצאתי את עצמי מגן על נער ערבי שנתפס גונב במאה שערים. ניסו לעשות בו שם לינץ'", הוא מספר.
שחם אינו צופה כי ככל שאנשי מג"ב יידעו יותר על שוויון זכויות וזכויות אדם, הם יבקשו לעשות פחות את העבודה המוטלת עליהם. למרות זאת הוא מודה כי מתקיים פער בין התכנים של ערכי כבוד האדם הנלמדים לבין פעילותו השוטפת של מג"ב. "זה דיסוננס מטורף", הוא אומר, "התפקיד מזמן אלימות, אבל זה חלק ממה שהם עושים. הם בתוך התפר הפוליטי המשוגע ואנחנו צריכים להיות שם אתם".
מדוע לדעתו דווקא במג"ב מקיימים סדרות חינוך על כבוד האדם ולא, למשל, בקרב טייסים? "כולם צריכים את זה", הוא משיב. "ככל שהחברה יותר מפוררת ומופרטת אז רואים נוער שלא מכיר ערכים. המזל שלהם שהם מגיעים למג"ב".
מה הם לומדים במסגרת הזאת? השנה, אומר שחם, מספרים להם על "דמויות מופת כמו רבי עקיבא ונבי שועייב, במטרה ללמד על אנשים שעשו שינוי אצלם ובחברה; ביום אחר עוסקים המפקדים (בהדרכת אנשי רביד) בתחומים כמו כיבוד חוק ואכיפתו, כיבוד האדם וזכויותיו, שליחות חברתית וטוהר הנשק. ביום השלישי מתקיימת פעילות אתגרית על סולמות וציור דגל המחלקה, ויש שיחה על משמעותה של קבוצה והכוח שביחד". כמו כן מתקיימים במשך השנה מפגשים עם המפקדים במטרה להפוך אותם למחנכים, הוא מוסיף. הדמויות שמהם שואבים השראה הן למשל יגאל אלון ויצחק שדה.
דרוש טיפול משמעתי
ד"ר אראלה שדמי, שהיתה סגן ניצב במשטרה עד 91' ולאחר מכן לימדה סוציולוגיה של המשטרה במחלקה לאנתרופולוגיה בבית ברל, ספקנית בנוגע להצלחתן של סדרות חינוך מסוג זה. לדבריה, "במשטרה יש מכבש לחצים מתוחכם כדי להפנים את דרכי הפעולה – כולל האלימות – ולכן יש צורך בשינוי התרבות הארגונית". היא טוענת כי "שיפור יכול להיות דרך בחינה רצינית של הפרות חוק במחלקה לחקירות שוטרים וטיפול משמעתי ברור ולא חלקלק". אשר לנתון שמציג מג"ב על ירידה חדה במספר התקריות האלימות אומרת שדמי: "אז הם אומרים. מוטב שחוקר חיצוני יבדוק את זה".
כמה ימים לאחר המפגש בבית גבריאל וברביד, בבית הנוער העובד והלומד שבדרום תל אביב, טל שחם חוזר מפגישה ביחידת החינוך של מג"ב. הוא אינו זוכר שמישהו מאנשי מג"ב רצה להצטרף לקיבוץ בשנים האחרונות, אבל, הוא אומר, רביד זה הבית השני שלהם; "את יכולה לכתוב שזה הקיבוץ של מג"ב".
קיבוץ לא מסתגר
טל שחם, האחראי על פרויקט מג"ב ב"המעורר", מתייחס לפעילות כפרויקט הדגל של המרכז החינוכי. "המעורר" הוקם על ידי תנועת הנוער העובד והלומד בקיבוץ רביד ב-96'. כיום יש במרכז 200 מדריכים, כולם חניכים לשעבר בתנועת הנוער העובד והלומד, המפעילים תוכניות חינוכיות בקרב כ-15 אלף תלמידים, מחנכים ומבוגרים ומנסים להטמיע צדק חברתי, דמוקרטיה וציונות.
גרי לוי, אחד מארבעת החברים במזכירות הקיבוץ, אומר כי מדובר במפעל חיים. בגאווה שמחציתה תמיהה הוא מוסיף כי "בעשר השנים האחרונות החברה הישראלית מתרחקת מהחלום הציוני, אך העשייה שלנו כל הזמן מתגברת".
הקיבוץ, הסמוך לגינוסר, ננטש שלוש פעמים על ידי קבוצות מתיישבים שונות, עד שהסוכנות היהודית הציעה את המקום לנוער העובד והלומד ב-93'. כיום חיים בו 115 איש ואשה (וארבעה פעוטות). רובם באו מהעיר, בנים למעמד הביניים הנשחק. הם נראים כקבוצה הומוגנית; אין בקיבוץ עולים חדשים או ערבים. מספר הגברים עולה על מספר הנשים – הם 60% מהכלל. הגיל הממוצע הוא 30.
"אנחנו החלוצים של שנות ה-2000", אומר עמיר תמרי, המרכז את פעילות המבוגרים במרכז "המעורר", ללא בדל ציניות, ומתכוון לכך שהם מנסים לעשות תיקון לצורת ההתיישבות הקיבוצית בעבר.
"אנחנו תופשים את עצמנו כציונים ויהודים; חברתית-כלכלית אנחנו סוציאליסטים", מסביר לוי באחד מחדרי המשרדים של המרכז, שהוסב לחדר ישיבות. על הכתלים בולטות תמונות ממוסגרות: בנימין זאב הרצל, א"ד גורדון, יצחק שדה. מתחת לכל אחד מהם ציטוט נבחר, והם משקיפים איש איש לעבר האופק שלו, זה על נהר בבאזל ואחר על רגב אדמה. "אנחנו מתנהלים בשיתוף מוחלט: כל ההכנסות וכל ההוצאות מקופה אחת", הוא מוסיף, "אבל המודל שלנו משוכלל יותר, משום שאם מישהו צריך משהו, אז הוא לא מתערטל מול כל החברים, אלא בהרכבים חברתיים מצומצמים יותר, כעשרה אנשים, שמאפשרים אינטימיות. זה אחד הלקחים מהקיבוץ ההיסטורי".
עוד לקח שנלמד, מספר תמרי: "אנחנו חושבים שהקיבוצים הסתגרו ואנחנו לא מוכנים להיות כאלה". ולוי מחדד: "אנחנו בוחרים לקחת משימות בחברה הישראלית ולא להיות גורם שעסוק רק בעצמו". ה"משימה" – מלה שחוזרת על עצמה בהקשרים שונים ונשמעת זרה באוזניים שאינן מורגלות בעגה התנועתית או הצבאית – היא השליחות החינוכית בחברה הישראלית.
