"התשובה שלי הייתה: הדרכה, אבל לא רק את הנוער. לכוון רחב יותר: הדרכת קבוצות צעירים לשינוי חברתי"
גיא גולדשטיין כותב על מחאת קיץ 2011 במאהל חיפה
ה-23 ביולי 2011 .יומולדת. סופ"ש בים. טלפון מחבר: "יש אוהלים גם בחיפה, חייבים להיות שם". אמרתי לו שאני בים ולמי יש כוח בכלל לדבר הזה ועוד בחום של יולי. תביעה מחבר- סוד של תנועה. באתי. בהססנות מקפלים את המחצלות והשמשיות ועולים לכרמל להקים אוהל. הנהגת אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה ועוד כמה פעילים הפתיעו אותנו בוויכוח כשהגענו, איפה למקם את האוהלים, במדשאה אחורית או ברחבה מול הסינמטק? או אולי מול העירייה בהדר? דילמה שהסבירה לנו שלא ברור לנו איפה מרכז העיר ולא ברור לרוב המוחים נגד מה הם. לאחר ליל שימורים של מליאת מאהל בה שותף כל מי שרוצה הוחלט לא להחליט כרגע אבל לקיים הפגנה תוך שלושה ימים. להפגנה הגיעו 700 איש. מפתיע ביחס לכרמל המנומנם שלא הצליח להוציא חצי מזה להפגנות ברורות יותר מזו קודם לכן.
למחרת הלכתי להוציא אישור הפגנה לקראת שבת, שיערנו שיגיעו בטח 1,500, רצינו שיגיעו. בהפגנה במרכז חורב באותה השבת הגיעו 11,000 איש. לא שיערנו כמה נמאס לחברה הישראלית, רק לא הבנו שרובם לא בטוחים ממה נמאס להם. לא היה פשוט להסביר לחברי התנועה מה זה ולמה צריך שנהיה שם? זו לא היתה עוד מחאה של ציבור מובחן בפריפריה הנאנקת תחת עול הגזירות השנתיות. אלה היו החברים מהמילואים, ההורים שלנו ושל החניכים שלנו, אנחנו.
בינתיים במאהל המחאה החלה להיווצר תרבות יפה, מלא גיטרות, מטבח משותף, שיחות על ה'מצב' והרבה אנשים עם נכונות לקחת אחריות על ארגון המחאה. מעיין מחנה קיץ ארוך שהמטבח ,ההפגנות כמו גם השיחות וההצבעות בהן צריך לקבל החלטה לפני הבוקר הפכו להיות חוויה מרכזית בחיי האנשים. ערבי שולחנות עגולים בנושא חינוך או כלכלה. הגענו לעירייה עם מסמך דרישות לצמצום פערים, סדור ומנומק.
חזרה להפגנות. כל שבת נוספים עוד 5,000 איש למפגינים ודרישות הביטחון והבטיחות מרקיעות מעבר לכל ניסיון קודם שהיה לנו בתנועה. אומנים מתגייסים, עומדים בתור, תרומות של כלי נגינה, חשמלאים סדרנים, מהנדסי בטיחות, חובשים ומה לא. מאות אנשים התגייסו בכדי לאפשר את הביטוי הספונטני הזה של: "נמאסתם, עד כאן". חברי התנועות הכחולות מציפים את הצמתים, מגיעים מוכנים, שומרים על החיים ועל חדות המסרים: "לבטל את כלל ההוצאה" להגדיל יחס חוב-תוצר". כלכלן חיפאי ניגש אלי ושאל "איך אתם בכלל מבינים בזה?" תשובתי הייתה " זה שאתה מבין בזה, לא עזר לנו עד עכשיו". למחרת התפרסמה כתבה בעיתון "ד' זה דרור-ישראל".
החלו הנסיעות לת"א, לשיחות עם הדמויות שמילאו את מסכי הטלוויזיה אז, להפתעתי הם גם לא ידעו יותר מדי מה הם רוצים, מסביב קרנבל ולחות של אוגוסט. בת"א נפגשו נציגי המאהלים מרחבי הארץ. שם גיליתי כמה מאהלים היו ביישובים ערביים , שלא סוקרו על ידי התקשורת. בתנועה נפגשנו חברים ממאהלים שונים, לנסות להבין מה קורה בארץ, היינו הראשונים לדעת כמה מאהלים יש ואיפה.
הזמן, החום וחוסר הכיוון יצרו מתחים, בין לקבל החלטות במחאה במשותף לבין היכולת לעשות משהו גדול שמייצג את הרוב, מתח מוכר שלצערי לווה בחשדנות של רוב הפעילים החברתיים ורוב הארגונים שלקחו חלק במחאה. ויכוחים על זהות ומתן הכרה שהדהדו בשאלת הלגיטימציה לדגל ישראל או לשירת ה'תקווה' בסוף עצרת מחאה. ויכוחים עם הצד שמשרת הקפיטליזם, זה שטוען שההסתדרות היא טייקון. חשדנות לוקאלית הובילה למתח בין מרכז ופריפריה והחלו עולים קולות לייצוג נפרד לצפון ולדרום, ללא המרכז. במרכז הכרמל פעילים הכריזו על עצמם פריפריה ועל ת"א הכוללת את שכונת התקווה כמרכז הקלאסי. מעייף, מסובך, מצד אחד ניסיון להיות כללי ולקבל את כולם, מצד שני ניסיון לשמור על המחאה קשורה למשהו בחברה הישראלית. בעיקר לא היה ברור לרוב האנשים מה העיקר.
סוף יולי. המקום בו הרגשתי שיש בו נכונות להשיג הישג, מדשאת ההסתדרות, עובדים מאוגדים מההי-טק וממפעלי המתכת, פועלי בניין ועובדי חברת חשמל, הגיעו באלפיהם לתת לגיטימציה ,שוב, להנהגה שלהם להשפיע מעבר לשאלת הדגים או החכות, לשנות את הים ממנו כולנו ניזונים. אנחנו , התנועה, היינו שם.
הפגנת המיליון, היינו שם, בארגון, באחריות על חברי התנועה, בהדרכה ובנכונות לפגוש את החברה, לא מתבלטים, לא דרשנו נואמים שייצגו את התנועה, רק כאלו שיהיו נאמנים למסרים שייצגו ציבורים רחבים בכל מקום. המושבה הגרמנית בחיפה לא נראתה מעולם טוב יותר מאשר מהבימה שלמרגלותיה 43,000. כמעט כל אדם שלישי בחיפה (מבין אלו המסוגלים) יצא להפגין באותה השבת.
המחאה ברובד המקומי התאפיינה בקושי לשתף פעולה, ולהסכים על כוון של השגת הישגים. היו בה שמשכו לכיוון הלא מתפשר. לחלק מהארגונים היה יותר חשוב להגיד שניסו בכל הכוח ונכשלו. בין השאר כדי להצדיק מעבר למחאה אלימה בתורה.
כל ערב במאהלי חיפה ומאהלי הצפון; נהריה, קריית ביאליק, עפולה, כרמיאל, קריית שמונה, ובעוד רבים, פגשתי מאות עוברים ושבים שרק 'עצרו להתעניין' ונשארו לשיחה על 'נייר- הלקמוס' התשתית למסמך הדרישות שייכתב בקואליציית הארגונים שחברו למטרה המשותפת. אותו מסמך שהיה מוכן קודם, הרבה קודם, בלמידות כלכלה וחברה בימי חווה, בסמינרים ובימי הלמידה של הקיבוץ. היינו מוכנים.
חזרתם של הסטודנטים ללימודים דחקה לסיים את המחאה ולעבור שלב.
חצי שנה לאחר הקיץ הזה קיבלנו את אחד התוצרים המובהקים שלו, מהלך מוסרי מאין כמוהו. שביתה כללית במשק של עובדים מאוגדים עבור עובדי קבלן, המדינה מצידה ניסתה למנוע את סולידריות הזו , אבל היו אז שופטים בירושלים. ומאז אנו בתהליך שדורש תוקף חוזר ונשנה לממש את הישגי השביתה ההיא: לא כדאי להעסיק באופן קבלני.
לאחר חצי שנה נוספת משה סילמן ז"ל מחיפה הצית את עצמו משלא נשמעה זעקתו. הוא לא היה היחיד מסביב היו עוד ידיעות על התאבדויות וניסיונות אובדניים. הייאוש יכל היה לכרסם הכל ולא להשאיר שום "אף-על-פי-כן". חייבים היינו לבחור בחיים, באלו אשר חיים כמו גם לבחור בחיינו.
התשובה שלי הייתה: הדרכה, אבל לא רק את הנוער. לכוון רחב יותר: הדרכת קבוצות צעירים לשינוי חברתי, קורסים של כלכלה וחברה והדרכות וועדי עובדים לערכי הסולידריות ושוויון ערך האדם. הדרכתי אז עם נועה, שותפתי, את קבוצת 'לימונים', קבוצת צעירים בחיפה, שוחרי שינוי ומאמינים בטוב, קבוצה שנתנה סיבה להאמין שאפשר, קבוצה לומדת, מטיילת, מתלבטת על איך לשנות את החברה. קבוצה עם טעם של שותפות. הובלנו קבוצה של 30 פעילים חברתיים להעביר יום עיון בתיכון חיפאי ל-900 תלמידים על כוחו של הנוער לשנות ותפקידו במחאה.
עשור של מחאות קדם לאוהלים, היו שם ויקי כנפו והחד הוריות, שביתת הנכים בירושלים, וכיכר הלחם בת"א, שביתת המורים הגדולה ב-2007, שביתת האחיות, העו"סיות, הרופאים, חוק הוד"לים. כל המגזר הציבורי קרס בעשור הזה, הכל קוצץ וכבוד המוחלשים נרמס. היינו שם עם כולם לפני האוהלים באוהלים ומאז האוהלים.
אומץ חדש מתגנב אל החברה הישראלית לשאול ולא להסתפק בתשובות של פרשנים שלא עזרו לנו גם קודם. אולי גם נאזור אומץ לשתף פעולה ולהשיג הישגים, לחנך את הפוליטיקאים שלנו ולכונן חברה יותר דמוקרטית, עם יותר החלטות בהסכמה ורצון בייצוג, עם יותר גיטרות ברחוב ומטבחים משותפים, עם יותר נכונות של יותר אנשים לקחת אחריות על סביבתם, על גורלם. גורלנו.
גיא גולדשטיין, חבר קיבוץ המחנכים בחיפה.
