כתבתנו יצאה לגלות אם בישראל עדיין יש חלוצים וגילתה סטודנטים נחושים שבונים את בתיהם בעצמם, מגדלי זיתים קשוחים וחלוצים שמתגוררים בווילות מפוארות
צמד המלים שעלה בראשי כשהגעתי לכפר הסטודנטים עדיאל ביישוב אשלים, שליד באר שבע, היה "חומה ומגדל". מרחוק הבחנתי במאות צעירים עמלים במרץ על מבנה מרשים, ומדביקים לבנים אקולוגיות עשויות מחול זו לזו באמצעות מלט. למראה הזה בהחלט לא ציפיתי.
כשהזמינו אותי לקחת חלק בבניית בתי המגורים בכפר של עמותת איילים, הייתי משוכנעת שאמצא שם לכל היותר מבנה אקולוגי עשוי בוץ שנבנה באופן סמלי, ומן הסתם לא ייעשה בו שימוש. לא חשבתי שאתקל במפעל בנייה מרשים ועצום בגודלו, שהזכיר לי במידה מסוימת את מחנה הקיץ בצופים, כשבנינו מבנים באמצעות סנדות והקדשנו את זמננו הפנוי לחינוך לערכים.
כיום, כשהדור הצעיר מאופיין באדישות וברצון נרקיסיסטי לעשות לביתו ולא לפעול לטובת הכלל, וערכים ואידיאולוגיה נשמעות כמלות גנאי ריקות מתוכן, מפתיע לגלות צעירים חדורי מוטיווציה ואידיאלים שמחפשים את דרכם בחיים באמצעות עשייה לטובת המדינה והחברה, ומביאים עמם עולם של ערכים, שהיה נדמה שנכחד יחד עם הביצות שייבשו החלוצים. זאב ז'בוטינסקי אמר כי "החלוץ אינו חי למען עצמו, אלא למען אלה הבאים אחריו", אך האם נותרו יחידי סגולה שחיים ופועלים לפי מלותיו?
יצאתי לסיור לאורכה של ישראל במטרה למצוא את החלוצים של 2011. הוא התחיל בחול המועד פסח והסתיים ביום הזיכרון לחללי צה"ל, ובמהלכו עליתי מדרום המדינה אל צפונה בניסיון לבדוק מה אני יכולה לעשות למען המדינה שלי ומהי חלוציות 2.0: האם משמעותה חיזוק יישובים קיימים ונחשלים באזורי הפריפריה, או שמא מדובר בהתיישבות מסורתית – הפרחת הנגב והגליל כמו שעשו אבותינו? אולי היא בכלל שמירה על קרקע חקלאית שנותרה מיותמת בין כבישים סואנים מפני כרישי נדל"ן שחומדים אותה, או הגנה על שטחי מרעה מפני גנבים?
עם שתי סבתות צבריות שנולדו להורים חלוצים; שני סבים שלחמו במלחמת העצמאות וכבשו את אום רשרש ואת ציפורי; אמא שעלתה לישראל מדרום אפריקה היישר אל הרפת במושב השיתופי אלוני אבא, שם נהגה לעבוד ולהלך יחפה על המצע החם; ודודים שהפריחו את השממה של סיני וגרו במושב נביעות עד שפונו – היה לי ברור שדם חלוצי זורם בעורקיי, ואולי אני רק צריכה לזקק אותו מעודפי הבורגנות והנהנתנות שהסתפחו אליו עם השנים, כדי לתרום לישראל, לפחות כמו בימי נעוריי בצופים.
התחנה הראשונה היה כפר הנוער באשלים, שמאחוריו עומדת עמותת איילים שהוקמה ב-2002 על ידי צעירים ירושלמים שהגיעו ליישוב אחרי שהשתעשעו ברעיון ההתיישבות בתקופת לימודיהם בתיכון. "הזרז להקמת כפר הסטודנטים הראשון היה רצח חבריהם בהתנחלות כרמי צור ב-2002", מספר בועז גולן, סמנכ"ל ההתיישבות של העמותה. "הם הבינו שאין עתודות קרקע בישראל, פרט לנגב ולגליל, ויצאו להקים מסגרת התיישבותית בתחומי הקונצנזוס".
הכפר שצמוד לאשלים החל בקרוואן בודד שעלה על קרקע בתולית ללא חיבור מסודר לחשמל ולמים. כיום מונה העמותה כ-500 סטודנטים, המתגוררים ב-11 כפרים ברחבי ישראל. רק אחד מתוך עשרה מועמדים מתקבל לעמותה, וגולן מספר שהשאיפה היא להגיע ל-1,000 איש עד 2013. הסטודנטים מחויבים ל-500 שעות התנדבות בקהילה, לשבוע עבודה מרוכז בקיץ ולשלושה ימי עבודה בפסח תמורת מלגת לימודים.
"הם גרים במוקדי הפעילות ועובדים בתוך הקהילה שבה הם חיים. הם בונים ומשפצים את בתיהם והפעולה הזו מעניקה להם תחושת שייכות למקום. כך אנחנו מחברים אותם לנגב ולגליל, תחילה כקבוצה ובהמשך כבוגרים שרוצים להתפתח ולהתקדם לבד", אומר גולן.
כשהגעתי אל הכפר בשעת בוקר מוקדמת, לא הייתי יכולה שלא להתפעל ממאות הצעירים, שכללו סטודנטים, חברי קומונות שעושים שנת שירות בעמותה, בני 18 שיצטרפו לשנת שירות בשנה הבאה ומתנדבים, שעמלו על בניית הבתים שהחלו לקבל צורה. "את לא מבינה איזה מדהים זה לראות את השלדים האלה. לפני שלושה ימים לא היה כאן כלום – רק יציקת בטון ששימשה כבסיס", הסביר אחד הפועלים בהתרגשות.
גולן ערך לי סיור ברחבי הכפר. פסענו בין הקרוואנים המיתולוגיים, קפצנו למרכז התיירות שמארח מבקרים והצצנו אל האוהל שבו נערכה קייטנה לילדי אשלים. "המטרה העיקרית היא ההתיישבות", הוא הסביר. "אבל הנגזרות שלה הן תרומה לקהילה ופעילות עם ילדים שלהוריהם אין כסף להשקיע בחינוך מעבר לבית הספר. הסטודנטים מנהלים חיי קהילה פעילים בינם לבין עצמם, עם ארוחות שישי משותפות, מפגש שבועי בבית מדרש שבו מלמדים תנ"ך ואת כתביהם של ש"י עגנון וא.ד. גורדון, בהתאם לעניין של הסטודנטים. אנחנו מצפים מהם שבסוף הלימודים הם ירצו להישאר, ולכן הקמנו את תוכניות הבוגרים. כיום יש לנו שבע קהילות, שנוצרו מכפרי הסטודנטים ומקיימות אורח חיים קהילתי".
בתום הסיור החליט גולן שדיברנו מספיק והצמיד אותי ליפעת, סטודנטית דימונאית שלימדה אותי להדביק לבנים תוך שהיא אוחזת בפלס ומתעצבנת שהקיר עקום. גם העובדה שהצמידו לה מתלמדת מגושמת, שלא תצליח לבנות קיר ישר גם אם חייה יהיו תלויים בכך, לא סייעה לה ביישור המבנה. בלית ברירה קראנו לקבלן המקצועי שפיקח מרחוק על הבנייה. "מה את דואגת?", הוא צחק על יפעת הפרפקציוניסטית. "נדאג ליישר את הקיר כשנעשה את הפינישים". התשובה שלו לא סיפקה אותה.
לאחר חצי שעה של עבודה מאומצת, שתוצאותיה ניכרו בעיקר בבגדיי המטונפים ממלט ומחול, החלטתי שידיי העירוניות סבלו מספיק. מה גם שזיהיתי מרחוק את מכונית השרד של נשיא המדינה שמעון פרס ורצתי אל הכניסה לכפר לקבל את פניו, כאילו הייתי ראשונת החלוצות שהשכימו קום והחלו להרים לבנים עם זריחת השמש. "מי את?", שאל אותי הנשיא בלבביות ולחץ את ידי. "אני עדי, עיתונאית מ-TheMarker", עניתי. פרס סקר אותי מלמטה למעלה, בחן את מכנסיי המאובקים ועל פניו עלה מבט מבולבל. "אבל בנית", אמר בתמיהה, ופנה לסקור את העבודה בשטח.
הרמקולים קראו לכל הבונים להניח את כלי העבודה ולהגיע להרמת כוסית חגיגית יחד עם הנשיא. "כולם שואלים איפה הן הבנות ההן. תסתכלו על הבנות האלה", הצהיר פרס. "יפה לראות בנים ובנות עובדים כך. זו תנועה שצמחה מהקרקע והצמיחה תנופה חדשה לכל ישראל". כשסיים לנאום עלו סטודנט מכרמיאל ובת גרעין בשנת שירות לתלות את דגל ישראל. חשתי את שריון הציניות העבה שלי נסדק לחלוטין ותחושות התרגשות וגאווה מילאו את לבי, בעוד דוק ערפילי כיסה את עיניי.
כשהנשיא עזב את המתחם, הזמינה אותי מנהלת הכפר רעות גולדשמידט, 26, מראשון לציון לקפה בביתה המרווח והמרשים שנבנה אף הוא בידי סטודנטים. "את תל-אביבית?", שאלה ומיד חשתי בנימת הביקורת שבשאלתה. "כן", עניתי בהתנצלות ומיד עברתי לשאול אותה על תפקידה ועל החיים בכפר המדברי. "אני מרכזת את כל הפעילות החברתית ואת יצירת חיי הקהילה בכפר", הסבירה, "הצוות המנהל ואני מלווים את לוח הזמנים והפעילות כדי ליצור קהילה מגובשת, ומתוך זה קמות יוזמות רבות שמגיעות מהסטודנטים. אחד האירועים שלנו הוא שוק איכרים שמתקיים בכפר במטרה לעודד ייצור מקומי. תקופת הבחינות מגבשת במיוחד, כי כולנו נמצאים פה ויוזמים אירועים ספונטניים.
"במרכז המשפחות שהוקם באשלים אנחנו עורכים חוגים לילדי האזור ומסייעים להם במבחנים ובבגרויות, ובאמצעותם אנחנו מגיעים גם למשפחות ומקיימים גם אירועים בחגים. לכל סטודנט מוצמד ילד שהוא חונך באופן אישי. מכיוון שהמלגות ניתנות באמצעות פר"ח, הכללים נוקשים וברורים לגבי כמות שעות החניכה".
כשאני שואלת את גולדשמידט אם היא מעוניינת להישאר בנגב, היא מהנהנת בחיוב ומספרת שבן זוגה הוא יליד קיבוץ רביבים וששניהם רוצים להשתקע שם מתוך אהבה לאזור. "חבל שהתעסוקה פה יכולה להיות בעייתית", היא נאנחת.
לירון אלדד, 27, מפתח תקוה, לא מסכימה עמה. "מי שרוצה לעבוד פה, מוצא עבודה. יש פה מגוון רחב של הצעות עבודה. יכול להיות שצריך להתפשר מעט, אבל בשביל האפשרות לחיות כאן הפשרה משתלמת". מלבד עבודתה ההתנדבותית בכפר, אלדד מדריכה בהוסטל הסמוך, רוח המדבר, שמשמש כחלופת מעצר לנערים שבו מוצאים להם מסגרת מתאימה.
אלדד מצטיירת כדמות הצינית והספקנית יותר מבין השתיים. כשאני מעירה לה על כך היא מחייכת, אבל טוענת שהציניות נשארה מאחור. "אנחנו מדברים בינינו על יצירת גרעין לקהילת המשך, ואחד הדברים שאמרנו הוא שאנחנו שמים את הציניות בצד. כיום אני מגיעה למרכז וחוטפת סחרחורת. המדבר שואב אותך. הוא נהפך לבית שלי. כשאנשים שומעים על הכפר עולה הדימוי של סקס, סמים ורוקנ'רול, אבל אין פה סמים. אנחנו משמשים דוגמה לילדים וצריכים להתנהג בהתאם. את הסטלות אנחנו מקבלים מהמדבר".
"מימונה אחת גדולה"
האווירה המדברית הרגועה והאנשים מסבירי הפנים אמנם פיתו אותי לתקוע יתד, אך העובדה שאת התואר הראשון סיימתי מזמן ותוכניות לתואר שני אין כרגע באופק, הערימה קשיים על האפשרות להתגורר בכפר סטודנטים. המשכתי הלאה לחפש צורת התיישבות שונה, בוגרת יותר. אולי איזה יישוב קהילתי בדרום?
מיהרתי להתקשר למרכז המידע של תנועת אור, שהוקמה ב-2002 במטרה לפתח את הנגב ואת הגליל, המספק מפגש היכרות טלפוני ראשוני לאנשים שמבקשים להתיישב בפריפריה. האנשים המיומנים שמאיישים אותו מנסים לאפשר נחיתה רכה לכל מי שמבקש להיעזר בתנועת ההתיישבות וגורמים לו לחוש כאילו חיכו רק לו. הם אוספים את פרטי המתקשר, כמו מצב משפחתי ומקצוע, במטרה להבין את צרכיו ולבדוק את מידת רצינות כוונותיו. הם מנסים להסביר למתקשר את ההשלכות האמיתיות של חלומותיו ובכך לשחרר אותו לנתיב שיוביל לתוצאה המתבקשת עבורו.
"ב-2010 קיבלנו 30 אלף פניות של בודדים. אנחנו לוקחים סיכונים מטורפים עם חלומות של אנשים שפונים אלינו. לדוגמה, פנה אלינו מישהו שביקש לייסד יישוב לעולים חדשים, והרעיון נהפך ליישוב חדש", מסביר רוני פלמר, מנכ"ל ומייסד התנועה, שלוקח אותי לסיור בגבעות בר, אחד מששת היישובים החדשים שהקימה התנועה.
היישוב שנמצא ליד רהט נראה בורגני להפליא, עם פארק גדול שנבנה בשטחו, גני שעשועים ווילות מפוארות לצד מדשאות מטופחות. קשה להאמין שכשהוקם ב-2004, הוא הכיל 15 קרוואנים בלבד, והובלות מים, גנרטור לחשמל וחילוצי כלי רכב מהבוץ היו חלק משגרת יומם של המתיישבים. תחילתו של גבעות בר היתה בגרעין של 14 משפחות שביקשו לגור בדרום ונעזרו בתנועת אור במציאת מקום הולם. מועצה אזורית בני שמעון נרתמה למשימה והצליחה ליצור תב"ע במהירות מרשימה.
מיטל שנרך, בת הגרעין, מארחת אותי בביתה. כששנרך משתמשת בביטוי "עלינו על הקרקע", קשה להתעלם מחוסר ההלימה בין המונח החלוצי לבין הבית המעוצב שבחצרו בריכת שחייה קטנה, אבל עד לפני כשנתיים היא התגוררה עם בעלה וילדיהם בקרוואן. "פעמיים ניסינו לעלות על הקרקע ונכשלנו", מפרט פלמר. "בפעם הראשונה האישור בוטל, ובאחד משלבי ההתנגדויות ערב העלייה לקרקע יצא צו הפסקת עבודה והיתה אי בהירות לגבי ההמשך. אבל הגרעין רצה כבר להתיישב ומצאנו פתרון בדמות השמשת בתים בקיבוץ משמר הנגב.
"הם גרו שם שנה וחצי, עד לערב ההחלטה של בית המשפט לגבי גורל הקרקעות. עסקנים בדווים מלוד התלוננו שהקרקע שייכת להם ועתרו לבית המשפט. בערב העתירה הודענו שעולים על קרקע עם הקרוואנים וקיבלנו אישור מהמועצה. הנחנו שעד הבוקר יהיה אישור, וכך היה. בבוקר פסק הדין היה חיובי. הבדווים משבט טראבין הגיעו בשבוע הראשון ובירכו אותנו לשכנות טובה. עד היום אנחנו ביחסים טובים עמם".
שנרך נמצאת בדרום מאז שלמדה בבאר שבע. "הגעתי לכאן מהוד השרון, וכשסיימתי את הלימודים רציתי להישאר בדרום. בעלי גדל בבאר שבע ולשנינו היה ברור שאנחנו רוצים לגור במקום שבו נוכל לגור בבית פרטי, עם מרחבים שיאפשרו לילדינו לפתוח את הדלת ולרוץ החוצה. גילינו שלדרום אין מה להציע לזוג צעיר – אין דירות להשכרה ואין אפשרות להישאר באזור. גבעות בר העניקה לנו את ההזדמנות הזאת. אני משווה את עצמי לחברות מהמרכז, ומגלה שרמת החיים שלי גבוהה בהרבה. השיקול לחיות כאן היה כלכלי וציוני בעיקר".
כיום מתגוררות ביישוב הקהילתי כ-100 משפחות. בשלב ב', שכבר יצא לדרך, יעברו לגור בגבעות בר 120 משפחות נוספות והמטרה היא להגיע ל-500 משפחות. "לאופי הקהילתי יש פלוסים ומינוסים", טוענת שנרך, "התחושה היא של מימונה אחת גדולה, כולם עוברים בין הבתים והדלתות לא נעולות, ממש תחושה של פעם. ככל שגדלה כמות המשפחות, הגרעין שלנו מתלכד יותר ונהפך למעגל החברים הקרוב". כשאני שואלת לגבי ועדות קבלה ליישוב, פלמר מטיח בפניי שלשלב ב' התקבלו שתי משפחות בדוויות מהאזור, לפני שאספיק לתהות על האפליה הגזעית "שהתקשורת אוהבת להעלות", כדבריו.
מאבק האנשים הקטנים
ביציאה מגבעות בר הבנתי שלמרות המדבר הקסום ומרחביו המזמינים, אני רוצה לשוב למרכז ולחפש חלוציות קרובה יותר לעבודת אדמה. רן נחמיאס, 40, נולד לאב פרדסן ובילדותו נהג לסייע רבות בפרדס המשפחתי, אך העסק חוסל כשפרדסים הפסיקו להיות רווחיים. לפני כשנתיים מצא עצמו נחמיאס בפרשת דרכים והחליט לחזור לעבד את הקרקע שקנה אביו לפני כמה עשורים.
על פיסת האדמה המוארכת שנמצאת בין ראשון לציון לנס ציונה – בינות כבישים מהירים רחבים ועל רקע רחש הצפרדעים שמגיע מהמפל המלאכותי באולם האירועים הסמוך – שתל אביו של נחמיאס עצי זית.
"אבא קרא למקום 'סניף של גן עדן'", מספר נחמיאס, "העצים הניבו זיתים רבים שנלקחו לבתי בד להכנת שמן. היתרון בעצי זית הוא שמגיל מסוים הם מסתדרים ללא השקיה, לכן הם עדיין עומדים כיום, 35-40 שנה לאחר שנשתלו, אף על פי שעד שהגעתי לכאן איש לא טיפל בהם במשך שנה או שנתיים".
נחמיאס מגדיר את עצמו כחקלאי ומוסיקאי. "הסיפוק הכי גדול שלי הוא לעבוד פה, כי מוסיקה קשורה לאמנות והיא תלויה בקבלת משוב מאנשים, אך פירות האדמה הם ממשיים ומיידיים יותר". אחת הסיבות העיקריות לבחירתו לחזור לעבוד את האדמה היא רצונו לשמר את ייעודה המקורי. "זה בהחלט שורש משפחתי, והוא לא ייעקר או ייחתך מאתנו. החלוציות, כפי שאני רואה אותה כיום, היא מאבק של האנשים הקטנים, בדיוק כפי שאני נלחם להותיר את הקרקע חקלאית ומסרב להצעות או ליוזמות של קבלנים, שרואים בשטח הזה פנינה נדל"נית. בשנה הבאה יניב המטע פירות בכמות שנוכל למכור ואני מקווה להצליח לעמוד בזכות עצמי, גם אם הכל סביבי יקרוס. חברה הציעה שנביא לפה ילדים כדי שילמדו שמלפפונים לא גדלים בסופר".
כשטיילנו באזור ועלינו על גבעת האירוסים הסמוכה, הבנתי שהקרקע הזו אכן נותרה כמפלט האחרון כמעט באזור שנועד בעבר לשימוש חקלאי, וכוסה כולו בבטון ובאספלט. כשמתעלמים משאון המכוניות ומהמוסיקה מחרישת האוזניים מאולם האירועים השכן, אין ספק שהשטח החקלאי המטופח והפראי נראה כמו פיסת גן עדן עלי אדמות. אבל מכיוון שניסיוני והידע שלי בחקלאות דלים ולא מספקים, המשכתי צפונה לבחון התנדבות בארגון השומר החדש.
כמי שקראה בילדותה שוב ושוב את הספר "בדהרה" של דבורה עומר, שגולל את סיפורם של מניה שוחט ושל ארגון השומר, הרעיון ללכת בעקבות גיבורת ילדותי, כלומר לשמור על השדות והמרעים של חקלאי ארצנו, נשמע לי רומנטי להחריד. בעיני רוחי ראיתי את עצמי רכובה על סוס, כובע רחב שוליים לראשי ורובה נישא על גבי בהצלב. הדימוי הזה נהרס מיד, כשמקים ארגון השומר החדש, יואל זילברמן, 27, הבהיר לי שמתנדביו כלל אינם נושאים כלי נשק.
כשזילברמן, שהיה קצין בשייטת, חזר ממלחמת לבנון השנייה אל ביתו במושב ציפורי, הוא גילה שאביו, בעל מרעה בקר, כמעט פשט את הרגל בגלל התנכלויות מצד בדווים, שלדבריו גנבו ממנו ראשי בקר ללא הרף. "עברתי להתגורר במכולה בשטח המרעה. גרתי שם כשנתיים וחצי, שבמהלכן הוגשו כ-200 תלונות למשטרה. בין היתר, בדווים ניסו לדרוס את אחי, ואותי ניסו לרצוח כשהתלוננתי במשטרה. דבר לא נעשה".
במצפה סנדו, השוכן מעל המושב ונקרא על שם סבו של זילברמן, נולד והתפתח רעיון השומר החדש – במטרה להשיב את האומץ לחקלאים ולבוקרים ולעזור להם בשמירה על השטח. יחד עם חברו און ריפמן הקים זילברמן את הארגון, שמאגד כיום מעל 1,200 מתנדבים וצעירים בשנת שירות שעוברים תוכנית מנהיגות. כל אחד יכול להתנדב לשמירה לאחר שעבר ערב הכשרה עם החקלאי או הבוקר, שמספר על הקרקע ועל הבעיות העיקריות שבה, ולאחר שהוא מקבל הדרכה משפטית.
פגשתי את זילברמן בצהרי ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל בקיבוץ גלעד, השייך למועצה האזורית מגידו וששדות המרעה שלו נושקים ליישובי ואדי ערה, שאותם מכנה זילברמן "קן צרעות". מרכז עדר הבקר בקיבוץ, רון מרדכי, הצטרף אלינו כדי לספר לי על הבעיות העיקריות באזור. "השכנים מהכפרים הסמוכים רועים את עדריהם ללא חוזה או היתר מהמדינה, בעוד שרועה יהודי פועל בדרך כלל בשטח מרעה שחכר ממינהל מקרקעי ישראל. בשנים האחרונות יש עלייה בביקוש לבשר בקר, והמחסור הפך את גידול הבקר לענף אטרקטיבי. הלחץ עלינו מתבטא בפלישות של עדרים לשטח שלנו, ומספר מקרי גניבת הבקר נמצא בעלייה מתמדת.
"בעשור האחרון אנחנו חווים כל שנה חיתוכי גדר על הגבול שלנו – 5-6 ק"מ כל פעם. עלות כל ק"מ גדר היא 20-25 אלף שקל והמשמעות של החיתוך היא שאנחנו לא יכולים לרעות את הבקר שלנו, ואילו הם יכולים להכניס את הבקר שלהם לשטח שלנו. הגניבות נעשו תדירות יותר כי קל מאוד לגנוב ראשי בקר בשטח מרעה גדול. הגנבים מתערבבים בין המטיילים. מדי שנה גונבים מאתנו 30-50 ראשי בקר. למזלנו, אנחנו קיבוץ חזק שמתבסס על תעשייה ומסוגל להפנות משאבים לשמירה על אדמות המדינה".
לדברי מרדכי, התחושה היא שהרשויות לא עושות מספיק כדי לתפוס את הגנבים. "ב-2009 נגרמו לנו נזקים של 500 אלף שקל מחיתוכי גדר ומגניבות. מג"ב קישרו אותנו לשומר החדש במטרה להגביר את הנוכחות בשטח ולעזור עם העדר, כדי שלא נישבר אלא נשמור על האדמות. כך נולד הפרויקט, ובהמשך הגיעו אלינו צעירים בשנת שירות שעיבו אותנו בשמירות ובעבודה עם העדר, בתיקון גדרות ובסיורים למנוע פלישות".
לדבריו, הקיבוץ עדיין סובל מגניבות, אבל מאז שהחל שיתוף הפעולה עם הארגון ניכר שינוי לטובה. "ככל שהזמן עובר המאבק נהיה מורכב יותר. הנוכחות אמנם מוגברת, אבל הגנבים לומדים אותנו".
קב"ט המועצה האזורית מגידו, שמחה נאור, מצטרף ומשבח את הארגון. "לא מדובר בחברת שמירה. מאחורי הארגון יש רעיון – וזה מה שחשוב. אלה בני נוער שלומדים ערכים כמו שמירה על אדמות מדינה והתיישבות, ולצד זה מטפחים בהם מנהיגות. הילדים שמצטרפים נעשים חדורים ברוח חלוצית. אני מקווה שבהמשך הם יתחברו לבני המקום ושבתום השירות הצבאי הם יגיעו ליישב את הארץ, כי אנחנו מצטמצמים בין גדרה לחדרה והם לוקחים את הכל", הוא מצביע על הוואדי.
זילברמן מסביר שהצעירים מתחנכים באמצעות עמל כפיים. "אלה אותם ילדים שגידלו לפני כן חסות ומלפפונים בפייסבוק. פרט לשמירה ולעבודת האדמה, צעירי שנת השירות בתוכנית המנהיגות מקבלים שיעורים בערבית או במזרחנות מתושבי הסביבה ששירתו ביחידות המודיעין השונות".
כשאני טוענת שמדובר בלימוד בעל אופי ביטחוני למדי, מוחים זילברמן ונאור וטוענים שלא מלמדים אותם להכיר את הערבים דרך כוונות, אלא לוקחים אותם לביקור בכפרים כדי שיכירו את התרבות הערבית. "ידעת ש-95% מבני הנוער שונאים ערבים או פוחדים מהם?", טוען זילברמן, "אנחנו לוקחים אותם לדליית אל כרמל ולאום אל פחם כדי להכיר את הערבים".
כשיצאנו אל שטחי המרעה של הקיבוץ, שם נמצא הקרוואן שבו ישנים הצעירים בלילות, שעה שהבקר כונס למרעה החשמלי המגודר כדי למנוע גניבות, עבר זילברמן לקונן על הנוער השטחי של היום. "בהרצאות בבתי ספר אני נמנע מלהזכיר את שמותיהם של בכירי הציונות, כי אין להם מושג במי מדובר. הנוער מתעניין בסדרות כמו 'האח הגדול' ותו לא. הרצח של אריק קרפ הוא דוגמה מובהקת לניתוק. אני חושב שאיש לא בא לעזרתו בטיילת מפני שאין לנו זהות ברורה. אנחנו כבר לא יודעים מי אנחנו. ברגע שנבנה לעצמנו זהות, נפתח אחריות קולקטיבית זה לזה. כך גם לגבי המדינה: אם לא נרגיש שייכים אליה, היא תקיא אותנו מתוכה. אם ננטוש את הקרקעות, הם יעלו עליהן מיד. לא יישאר חלל ריק".
נאור מצביע שוב על הכפרים שנראים באופק, ומציין שאלה הם הקנים של התנועה האסלאמית ושיישובי מגידו נהפכו לחיץ בין הכפרים לבין שאר ישראל. "את יודעת כמה שב"חים מסתתרים כאן? עשרות אלפים".
כשאני לא מתאפקת ומציינת שיש תחושה שהם מדירים 20% מהאוכלוסיה הישראלית ומפרידים בין היהודים לבין כל השאר, טוענים זילברמן ונאור שתחושותיי מוטעות. נאור טוען שתל-אביבים לא יכולים להבין שכנות טובה מהי, כמו תושבי האזור. אני מספרת לו על שורשי משפחתי באזור ועל זמנים שבהם שררו יחסי שכנות טובה בין אלוני אבא לבין שכניה בכפרים כעביה וחילף, כפי שסיפרו לי אמי וסבי. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הגדיל לעשות המוכתר של חילף, והודיע כי יחביא את תושבי המושב מפני האויב הערבי אם יהיה צורך בכך. לימים נהפכה בתו לקצינת המשטרה הבדווית הראשונה.
נאור לא מתרשם. "ומה עם אלכסנדר זייד שנרצח? ומה עם מה שקורה היום?", אני מסבירה לו שאני מתייחסת לימים שבהם גדלה אמא שלי, כך שאין ספק שמציאות כזו יכולה להתקיים. בתום מפגש טעון למדי אנחנו נפרדים לשלום.
להקים חברה שוויונית
ביום הזיכרון אני ממשיכה אל קיבוץ המחנכים העירוני בעכו, השייך לתנועת דרור ישראל, שמאגדת בתוכה את הנוער העובד והלומד. הקיבוץ הוקם במתקן ישן ומוזנח של האגודה למען החייל, ומכיל 51 חברים המאוגדים בקבוצות שמתנהלות כקואופרטיב קטן. הדמיון היחיד בינו לבין קיבוץ סטנדרטי מצוי ברחבת הדשא שעליה נחה ערימה של חבר'ה. אני עולה לדירת הקבוצה של עמר כהן, 27, רכז קיבוץ המחנכים, שם אני פוגשת חבורת צעירים בני 27-31, שכולם התחנכו על ברכי תנועת הנוער העובד והלומד והם חדורי מוטיווציה לפעול למען החברה הישראלית.
דובר התנועה, אורי מתוקי, 34, שמתגורר בקיבוץ אשבל, מסביר שמסלול ההגשמה התנועתי לא פונה לכיוון ההתיישבותי ההיסטורי. "הבנו שהמשימה החלוצית האמיתית היא החברה הישראלית והעתקנו את מבנה הקיבוץ לעיר, במטרה להמשיך את חיי הקיבוץ והשיתוף ולהתאים אותם לעיר ולרוח התקופה. אנחנו פועלים בחברה הישראלית באמצעות פעילות חינוכית, כדי ליצור חברה שמבוססת על ערכים".
בקיבוצי המחנכים של התנועה, שפועלים בין מצפה רמון לקריית שמונה, חיים יותר מ-1,000 בוגרים של דרור ישראל. ב-2005 פנה לתנועה ראש עיריית עכו, וביקש להקים בעיר קיבוץ עירוני. "הקונצפט עדיין לא היה לנו ברור", מספר כהן, "אבל החלטנו ללכת על הרעיון. הגענו לעכו בשתי קבוצות והתחלנו לפעול בה. הדבר הראשון שעשינו היה להקים מחדש את הקן של הנוער העובד והלומד. מאז אנחנו פותחים פרויקט חדש בכל שנה". כיום מלמדים חברי הקיבוץ כ-1,500 ילדים מעכו, וכ-3,500 ילדים משתתפים בפעילויות של התנועה באזור הצפון.
מיכל קידר, 28, מקריית אונו, מספרת לי על שני הפרויקטים שהיא מרכזת בעכו. "הבית למדע ולעמדה הוא מועדון שכונתי שעוסק בפעילות חינוכית לאחר שעות בית הספר. אנחנו מספקים מדריך ומפגש חינוכי לילדים שזקוקים לכך, כי יש צרכים שלא נענים בבית הספר. הבית פועל בשכונה מעורבת, כך שאנחנו מנסים שיהיה שילוב: מדריך ערבי מדריך יהודים ולהפך. זה לא פשוט בכלל, אבל יש הצלחות". כראיה, היא מספרת שחמישה נערים ערבים החליטו לעשות שירות לאומי ולהדריך בתנועה יחד עמם. "שמחנו לגלות שהמשפחות של אותם נערים והעירייה קיבלו את הרעיון בשמחה וקידמו אותו".
הפרויקט השני שעליו אחראית קידר הוא מועדון העוגן שנועד לתלמידי חטיבות הביניים, לשם הם מגיעים להכין שיעורי בית, להרחיב תחומי עניין ולעבור פעולות כמו בתנועה. הבוגרים משמשים כמדריכים בשכונה המעורבת.
כשאני תוהה איך הם נהפכו לאידיאליסטים שפועלים לטובת החברה, בעידן שבו כל אחד נוטה לעשות לביתו בלבד, מסביר לי יותם מארק מהוד השרון, שגר בחיפה ומדריך בבית לעמדה ולמדע בשכונת הדר, שהוא לא מפריד בינו לבין מה שמתרחש סביבו. "הילדים שאני מחנך היום יפגשו את הילדים שלי בקונסטלציה מסוימת, והחינוך שנתתי להם ישרת אותם. אני רוצה להיות שותף ביצירת חברה שוויונית, פחות אלימה וגזענית, שהאזרחים בה שותפים במובן האמיתי של הדמוקרטיה והם לא מרגישים קורבנות".
מתוקי סבור כי במקום להתמקד בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אנחנו צריכים להתמקד בבניית החברה פנימה. "אני חושב שהאתגר הקיומי הגדול ביותר שלנו הוא לבנות חברה מאוחדת. נהפכנו לחברה מגזרית. כל אחד סגור בעצמו מבלי לנסות להכיר את האחר. החלום של הרצל היה ליצור חברה שאין בה שנאת זר, כזו שמקבלת את השונה. התנועה שלנו מנסה להתמודד עם העניין. לכן הוצאנו מחדש את אלטנוילנד כהצהרת כוונות".
שעתיים לפני המעבר החד מיום הזיכרון לחגיגות יום ההולדת ה-63 עמוסות המסיבות והאלכוהול, שבתי הביתה מלאה בתובנות. אמנם כבר לא אהיה חקלאית בגלגול הזה וגם לא אדהר על סוסים בין שטחי מרעה ושדות יהודיים כמתנדבת בארגון השומר החדש, אך בהשראת חברי קיבוץ המחנכים, הבנתי שהחלוציות החדשה צריכה להתמקד בבניית זהות ישראלית אמיתית שמקבלת את כל המגזרים.
כפי שהיטיב לומר יו"ר הכנסת רובי ריבלין בנאומו בטקס הדלקת המשואות באותו ערב: "לצערי נדמה כי בשנת ה-63 לעצמאותנו רבים וטובים בתוכנו ראו בפסיפס הישראלי גזירה שיש להילחם בה ולא מציאות שיש לחיות אתה… למה? כי נעים יותר לחיות בחברה הומוגנית, כי קל יותר לחיות במדינה שבה כולם שרים את התקווה בעיניים נוצצות… אך בל נטעה… לעולם לא נהיה מאוחדים בהשקפותינו ואל לנו לבקש זאת".
