לפני מאה שנים הוקם הקיבוץ הראשון של התנועה הקיבוצית. כשי לחגהּ של התנועה החליטה מפלגת העבודה להוביל את המהפכה האפלה ביותר בתולדותיה של הציונות בכלל והציונות הסוציאליסטית בפרט – העברתן של קרקעות הלאום מחכירה לבעלות. מאות אלפי דונמים, שהם אדמות כולנו ורובן במרכז הארץ, יימכרו לכל המרבה במחיר.
עשרה עשורים חלפו מאז החליטו עשרה בחורים ושתי בחורות לממש את חלומם ולייסד את אם הקבוצות והקיבוצים: דגניה א'. בעיניהם החולמניות ובראשם הצלול והרואה למרחוק, הם הבינו כי גאולתו של העם היהודי מגלותו תלויה קשר פנימי בל ינתק עם מהפכה חברתית. אחדות השאיפה הציונית-סוציאליסטית, כך כינו אותה. עצמאותו של העם היהודי בארצו, כך האמינו, תתממש רק אם תהיה החברה שתוקם כאן צודקת, מוסרית, ושוויונית יותר מבכל מקום אחר בעולם. "מהי הפרספקטיבה המושכת את הלבבות," שאל ברל כצנלסון, "האומנם לשמש הדֹם לבעלי האחוזות?".
לא רק חברה חדשה רצו, אלא גם טובה יותר, והתנאי ליסודה של חברה כזו, כך למדו מן ההסטוריה, תלוי בהפיכתה של הקרקע לרכוש הכלל. כל המהפכות בעולם החלו כמהפכות אגרריות. כל המאֶרות התרבותיות והחברתיות צמחו כאשר מעטים השתלטו על קרקע הכלל והפכוה למנוף לשיעבוד ודיכוי. הם זכרו את הסיבות להתפוררות ממלכות ישראל ויהודה – "לכן, כה-אמר ה', אתם לא-שמעתם אלי, לקרוא דרור איש לאחיו ואיש לרעהו; הנני קורא לכם דרור נאום-ה', אל-החרב אל-הדבר ואל-הרעב, ונתתי אתכם לְזַעֲוָה, לכל ממלכות הארץ" (ירמיהו, ל"ד, י"ז).
הם באו משם כדי לייסד כאן דבר חדש, יפה וטוב יותר – ועתה, לכבוד יובל המאה, החליטה מפלגת העבודה לרסק, לא רק את חזונם של מייסדיה, אלא גם לבגוד בתקוותם ובמשא נפשם של צעירים וצעירות, הרואים במהפכה הציוניות ובמדינת ישראל את שדה הצמיחה לחלומם – שהארץ הזו "תהיה מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל" – שזה יהיה כוח משיכתה של הארץ, ולא בצע כסף מבית-מדרשו של ברנרד מיידוף.
מפלגת העבודה – בהתלהבותה האקסטטית, שבאה לידי ביטוי בריצת האמוק למכור את אדמות הקרן הקיימת לישראל לבעלים פרטיים – שומטת את הקרקע המוסרית גם מתחת לרגליהם של אלה המתנגדים לזכות השיבה. מה יֵאמר עתה, לאחר שאנשי מפלגת העבודה מסבירים לכל כי העברת קרקעות הלאום מהסדר חכירה לבעלות פרטית היא המנוף החשוב והדחוף ביותר לצמיחה ולהתעשרות? האומנם ניתן יהיה להמשיך ולטעון כי זכותנו על הארץ נובעת ממניעים מוסריים, בשעה שפליטי 48 יטענו כי נחשף פרצופם האמיתי של היהודים, שכל מטרתם היא מסחר בקרקעות ש"נגזלו" מהם, וכל זאת רק כדי להתעשר?
מפלגת העבודה חייבת להבין כי בעמדתה זו היא נותנת גט כריתות לכל אלה המבקשים והמבקשות לראותה כבית פוליטי להתמודדות על ישראל כמדינה סוציאל-דמוקרטית. עליה לומר בקול רם וברור כקריאות שנשמעו ממקלט הרדיו בנובמבר 47: כן – לחכירת קרקעות למען הכלל. לא – לבעלות פרטית.
אין לאן לחמוק – סיעת העבודה היא "הגרם המכריע" בין קולות התומכים והמתנגדים, היכול לעצור את הפרטת קרקעות הלאום. כל שעל חברי הכנסת של העבודה לעשות הוא להצביע נגד החוק.
עתה הגיעה שעתה של מפלגת העבודה לבחור את גורלה. אני מתפלל שתבחר נכון.
