"מוות! מוות ליהודים!" זעקו-צרחו-צווחו אלפי גרונות נשים, זקנים וטף בבוקר אחד של שנת 1895בפריס.
צווחות נוראות אלו השאירו רושם בל ימחה על בנימין זאב הרצל, כתב ה"נויה פריה פרסה" דאז.
הקצין אלפרד דרייפוס, יהודי מתבולל, היה זה אשר חצב את השנאה הנוראה הזו מתוך הקהל האנטישמי, אשר מילא את החצר בה נערך טקס ההשפלה בו נתלשו דרגותיו. לא מוות לדרייפוס, לא מוות פרטי, לא מוות אישי, דרש ההמון אלא מוות לכולם, לכל היהודים.
והנה כמאה שנים לאחר אירוע מכונן זה בתולדות העם היהודי והציונות, זועקים אלפי גרונות בבירת הנצח שלנו ירושלים, "מוות לערבים! מוות לערבים" ומה על הילדים הערביים? והנשים והזקנים ואלה מתוכם אשר לא עוול בכפם? את אלפי האוהדים זה לא מעניין. הקריאה לרצח הקולקטיב הערבי הפכה עם הזמן לקריאת עידוד לגיטימית, היא הפכה לחלק מן הנוף הישראלי עד כי הזעזוע התחלף בהסכמה עמוקה, של הכל. "ככה זה, אין מה לעשות…", שנו ואמרו מביני דבר מתוכנו. השנים הארוכות בהן התעלם הציבור בישראל, מנהיגיו, אנשי אכיפת החוק, סופריו, משוריריו–כולנו, מהעידוד המתמשך, הגואה והמתגבר לרצח חפים מפשע, הצמיח בקרבנו מחלה: הגזענות, שייתכן שהפכה לחשוכת מרפא.
ההתרברבות של משטרת ישראל: "נמוטט את האוהדים האלימים", מעידה כאלף עדים לא רק על הרפיסות שבאמירה זו אלא יותר מכל על שיתוף הפעולה הסמוי שבין כל העומדים מן הצד. אלה אשר נתנו את ההכשר ל"תורת המלך", ביניהם ראש ממשלת ישראל, אשר השתתף באירוע במרכז הרב בו נכח "הרב" דוב ליאור, "הרב" אשר אישר כי על פי ההלכה היהודית אפשרי הדבר כי עובר יירצח רק משום שהוא אינו יהודי; אותה משטרה עצמה המתייהרת כעת שהיא תטפל בתופעה, עמדה משך עשרות בשנים באותם אצטדיונים אשר בהם קראו אלפים בגרון ניחר "מוות! מוות לערבים!" ולא עשתה דבר. ואחרונה "חביבה" הפרקליטות, שעדיין מסרבת להעמיד לדין את המדיחים והמסיתים ל"תג מחיר", נעורה פתאום כנשוכת נחש.
אך האשמים המרכזיים הם אנחנו – הציבור. בתלמוד הבבלי מצאנו כי "למי שאפשר למחות לאנשי ביתו (על מעשה שאינו ראוי) ולא מיחה, נתפס (על עוונם) על ידם (כלומר הוא אחראי במקומם) באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, בכל העולם נתפס על כל העולם כולו…ועוד – "אם שרים חטאו -זקנים מה חטאו? ..על זקנים שלא מחו בשרים" (בבלי, שבת נד ע"ב). איננו בגולה עוד, אנו בארצנו שלנו היהודית והדמוקרטית ובכל רגע שעובר, בו איננו אוסרים מלחמת חורמה תרבותית על קריאה נפשעת זו, הופכת היא לפשענו שלנו- של העם כולו.
יש האומרים אף פעם לא מאוחר מדי. בכדי להוכיח אמירה זו, יש למגר בכל הדרכים הרוחניות, התרבותיות, החינוכיות והציבוריות את החיידק הטורף הזה של הגזענות, אשר דוגר וצומח ומתפתח ברקמת חברתנו באין מפריע. אל לנו להמתין לגורמי אכיפת החוק למיניהם, הם יבואו בעקבותינו. רק מאבק נחוש ובלתי מתפשר שבכוונתו לעקור משורש ללא כל מורא את הרעה החולה הזו- עד אשר תהיה קריאה זו, "מוות לערבים" שוות ערך בעיני הציבור לגילוי עריות, עד אשר תוקע חרפה זו על-ידי כל ילד, איש ואישה בישראל, עד אשר גזענים ארורים אלו ייעלמו מנוף עמנו ויעברו להזריק את רעלם בביצות מעופשות רחוקות מאתנו, עד אז אל נדע מנוח. אם לא נעשה את כל אלה נישא אנחנו באות הקין הזה על מצחנו שלנו-מצחו של העם היהודי כולו – לעד.
