רותי פאוסט, חברת התנועה, מתגוררת ברביד וסוגרת עוד מעט 20 שנים של הדרכה ב"מסע לגילוי שורשי המהפכה הציונית ומרד תנועות הנוער- שואה וגבורה" או כפי שהוא מכונה "המסע לפולין". רותי החלה להדריך מסעות בדצמבר 1998, והובילה עשרות מסעות.
המסע לפולין נהגה והתפתח בתנועת הנוער העובד והלומד בשנות ה- 90 כחלק מתהליך התחדשות התנועה והחיפוש אחר שורשי יניקה להתחדשות הרעיון החלוצי בישראל. לאחר התגבשות התוכן הייחודי של המסע במסגרת הנוער העובד והלומד, החלו חברות וחברי התנועה הבוגרים להדריך את תכני המסע בבתי ספר ברחבי הארץ במסגרת "המעורר".
אל המסעות יצאה רותי בתקופות שונות של חייה ותמיד הם מצליחים להשפיע גם על החיים שלה, "אני זוכרת מסע אחד לא שגרתי אליו יצאנו במרץ, חורף ושלג בגובה הברכיים, לא היה ניתן להגיע לחצי מהאתרים בגלל השלגים, אני בחודש שישי להריון וחניכים מחזיקים אותי משני הצדדים כדי שלא אחליק ואפול בזמן ההליכה.. הרגשתי כמה לחניכים חשוב לשמור ולהגן עלי.. ולא יכולתי שלא לחשוב על אנשים ונשים שנאבקו פה על חייהם".
"מטרת המסע שלנו היא לברר את תפקידנו בשרשרת הדורות של העם היהודי, ללמוד על הקיום היהודי לאורך שנות הגלות וללמוד על העולם היהודי שאבד בשואה. אנחנו מדברים על התהליכים שהובילו את החברה הגרמנית להפוך לנאצית ולהיות אחראית לתקופה האפילה ביותר שידעה האנושות- מלחמת העולם השנייה ושואת העם היהודי. אבל בתוך כל החושך הגדול הזה, אנחנו מדגישים גם את זה שהיו אנשים שבחרו אחרת: חסידי אומות עולם, ואנשי תנועות הנוער שהובילו למרידות בגטאות ואף במחנות ההשמדה, וסיפורים מעוררי השראה נוספים. דווקא מתוך כך אנחנו קוראים לחניכות והחניכים להגשים את ערכי הציונות ולהיאבק על דמותה של החברה הישראלית כחברה טובה לכלל חלקיה".
והייתה לה הזכות לפגוש את חווקה. רותי מספרת על הזכות הגדולה שניתנה לה ולחניכיה, במספר מסעות של הנוער העובד והלומד, לפגוש את חווקה פולמן רבן, חניכה בתנועת דרור בגטו ורשה ועם הקמת המחתרת הפכת לקשרית שעברה בין הגטאות, העבירה חומרי הדרכה ובהמשך גם נשק לגטאות השונים. חווקה השתתפה בפעולת ההתנגדות בקרקוב, נתפסה ונשלחה לאושוויץ. היא שרדה את המלחמה, עלתה לארץ והייתה ממקימי קיבוץ "לוחמי הגטאות". רותי מתארת את הקשר עם חווקה כקשר מעורר השראה ואת חווקה כדמות להעריץ וגם חברה ושותפה. חווקה הלכה לעולמה בינואר 2014.
דז'לנה 34 בוורשה הוא אולי המקום הכי משמעותי עבורה בהדרכה בפולין זה המקום שבו היה לפני המלחמה מרכז החלוץ. שם, בתקופת השואה נבנתה התשתית האנושית והחינוכית ליצירת המחתרת שנלחמה על כבודו של העם היהודי ועל כבודו של האדם. "זו נקודה קטנה של אור בתוך ים החושך ששרר בגטו וורשה. מקום שבו את לומדת שחברוּת, יחד ותנועה מאפשרים לך לגלות בעצמך כוחות שלא ידעת שקיימים. לא תמיד החניכים מבינים ומתרגשים מהסיפור אבל כשאנחנו שרים יחד כל המשלחת את "החול יזכור" משהו קורה. מבחינתי זה כמו לחזור אל בית שמעולם לא הייתי בו."
במרץ האחרון יצאה רותי למסע ה-22 של מועצה אזורית עמק הירדן עם מרכז ההדרכה "המעורר". זהו מסע מאוד מיוחד שיוצא במסגרת החינוך החברתי של המועצה. תהליך ההכנה אליו ארוך, מגבש ומשמעותי מאוד. לא סתם הוא המסע הוותיק ביותר.
מהתלמידים במסע מקבלים את כל התגובות האפשריות. הזדהות והבנה מול קושי להבין ולהאמין שהדברים אכן קרו. ישנם גם התרגשות, פחד, כעס, אשמה – כל המגוון של הרגשות האנושיים. המסע נוגע בכל כך הרבה נושאים והחוויה של המסע, ללא קשר לנושא השואה היא חוויה כל כך עוצמתית, דבר שמייצר מפגש של התלמידים והצוות עם עצמם ועם הסובבים אותם, וגם עם מי שלא במסע: המשפחה בבית, השורשים המשפחתיים והלאומיים. חוויה שגורמת לבני נוער לשאול שאלות מורכבות על חייהם ועל העתיד אותו הם רוצים לחיות וליצור. ולצד הדיונים והשאלות הרציונאליות האלה מתפתחים גם רגשות מורכבים ועמוקים.
תהליך ההכנה הוא ארוך ומשמעותי, הוא מאפשר להתמודד לעומק עם השאלה לָמה והאם לצאת למסע. לערער על ה"מובן מאליו" שנוצר בשנים האחרונות בבתי הספר התיכונים – שכולם צריכים ל"צאת לפולין". את התהליך עוברים בקבוצה, שגם לה יש משמעות גדולה במסע ולאחריו והיא נותנת כוחות לעבור את המסע. יחד עוברים דרך שאלות ערכיות שנותנות כלים להתמודד עם הזוועה שסיפור השואה מביא בפנינו. איזה ניסיון להציב מולו ובצילו עתיד אנושי טוב יותר, לדמיין וליצור יחד מציאות אנושית אחרת.
אחד הדברים החשובים לדעתה, הוא המפגש האנושי עם החניכים והצוות שאיתם עוברים את המסע. זאת בחירה מאוד לא פשוטה לחזור שוב ושוב למקומות האיומים והאפלים האלה. הרגשה נוראה שבמובנים מסוימים את צורבת את נפשם של החניכות והחניכים ברוע.. ועם השנים זה נעשה קשה יותר. אבל תחושת הגילוי והחיבור לאנשים בכל מסע מחדש נותנת כוח להמשיך.
רותי ממליצה להביא למסע מספר דברים; מחברת לכתוב מחשבות, תובנות ושאלות שעולות במסע. תמונות הן כלי טוב כדי לתעד את המסע, אבל אין מחיר לדברים שנרשמו תוך כדי החוויה העוצמתית, במיוחד כשפותחים את המחברת הזאת במרחק של חמש, עשר ועשרים שנה אחרי המסע. ספר שקשור לנושא של המסע, דמות שאיתה עוברים את המסע וגם לעשות הכנה אישית טובה: חקר קטן על המשפחה אם יש קשר משפחתי ורשימת שמות של נספים. למי שאין קשר ישיר, תמיד אפשר למצוא אנשים קרובים, שכנים, חברים וכו שישמחו שתקריאו את שמות קרובי משפחתם שנספו. ושוקולד, או כל דבר אחר שיכול להמתיק קצת את המסע.
בקשר לטענה שצריך לבטל את המסעות לפולין היא אומרת שיש צורך לבחון את השאלה הזאת לעומק. בכל מיני מובנים לתופעה ההמונית של המסעות לפולין יש צדדים מכוערים ומיותרים. "לצערי רואים מידי פעם גילוים של התנהגות לא ראויה במסעות לפולין וחבל מאוד. זה מביש ומיותר", היא אומרת. "אני מתנגדת לאמירה שכולם צריכים לצאת למסע, זה לא הדבר הטבעי והמובן מאליו לעשות בגיל 17". מכיוון שרותי מחנכת ומאמינה בכוחו של החינוך, היא סמוכה ובטוחה שאפשר וצריך להתמודד על כך שהמסעות יהיו משמעותיים. ולכל מי שמתנגד למסע אני אומרת: תבואו למסע שלנו ותראו שאפשר לעשות את זה אחרת! וגם במקומות נוספים ניתן לייצר תהליך חוויתי חשוב ומעצב בתפיסת העולם של הנערות והנערים. הרבה מזה מבוסס על תהליך הכנה משמעותי".
לסיכום, רותי משתפת אותנו בדברים ותובנות שהיא רכשה במסעות הרבים: "השואה היא שיא זוועתי של תהליך נוראי שעבר על בני האדם. הרבה מהרוע הזה קיים בעולם שלנו גם היום. זה דבר שמאוד קשה לקבל ומאוד מתסכל שאנחנו חיים בעולם שלא לומד לקח. יש כל כך הרבה יופי וטוב בעולם ואנחנו בוחרים לא להשקיע בו ולהגביר אותו. איך ולמה זה קורה, הן שאלות שאני שואלת את עצמי בכל מסע מחדש ומקווה שהאנשים והנשים הצעירות והצעירים שאני פוגשת במסע יבחרו למרוד במציאות הזאת להיות שותפים שלי ושל חברי במתן התשובות והפיכתן למציאות טובה בדרך של אמונה באדם, חינוך ועשיה חברתית."
