ערב יום הכיפורים תשפ״א
27 בספטמבר, 2020
במלאת 70 לישראל שלנו כתבתי את המאמר הבא: ״השורדים המיועדים, האמון והתקווה״.
עתה, ערב יום הכיפורים התשפ״א, אני מבקש להביא בפניכן קטע מתוך המאמר: ״השורד המיועד – האמון״.
״וּנְתַנֶהּ תּוֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נּוֹרָא וְאָיוֹם״
פסח
******
השורד המיועד – האמון
"השורד המיועד" היא סדרת דרמה פוליטית אמריקאית, המתארת כיצד לאחר פיגוע בקונגרס האמריקאי, פיגוע אשר הביא למותם של כל חברי וחברות הממשל האמריקאי, כולל הנשיא, הקבינט וחברי שני בתי הקונגרס, מתארגן הממשל האמריקאי להבטיח את המשכיות הממשלה, כדי שהמדינה לא תיכנס לכאוס. סדרה זו מבוססת על החוקה האמריקאית, הקובעת את סדר הירושה של נשיא ארצות הברית, במקרה של חוסר מסוגלות, מוות, התפטרות ו/או אירוע קיצון, כמו רצח של כל הממסד השלטוני. כך, השורד המיועד הוא אדם הכלול בסדר הירושה לנשיא ארצות הברית, והוא מיועד להיות במקום מרוחק, מאובטח ולא ידוע, בזמן שהנשיא ושאר מנהיגי המדינה מתאספים במקום אחד לצורך אירוע מסוים, למשל, נאום מצב האומה או טקס השבעת הנשיא. המייחד את הסדרה הזו הוא ש"השורד המיועד", נשיא ארצות הברית, שר השיכון והפיתוח העירוני (טום קירקמן בסדרה), הלוא הוא השחקן קיפר סאת'רלנד, איננו עונה בשום צורה ואופן לאפיונים של הפוליטיקאים המפלגתיים השגרתיים. מדובר באדם אמין, ישר דרך, שתוכו כברו, וכל התנהגותו מייעדת לכישלון חרוץ, כך לפי הפוליטיקאים, משום שאיננו פועל על פי המתווה המצופה מפוליטיקאי המגיע להיות נשיא ארצות הברית – כוחנות שלוחת רסן, שקרים והולכת שולל. הישגיו, אם כך, מפתיעים פעם אחר פעם, משום שאופני הנהגתו, המבוססים על אמון ויושר, כך מתברר, אינם מנוגדים ליכולת לקבל הכרעות במצבים סיפיים ומורכבים, בניגוד למקובל לחשוב – שההצלחה תלויה רק בשקר, חוסר אמון ותמרון האחר.
חשבתי תוך התבוננותי בסדרה על "שורד מיועד" נוסף, הלוא הוא ה"אמון", ועל העובדה שהוא הוגלה זה מכבר, לא רק מתוך השיח, אלא באופן עמוק יותר מתוך יכולתם וכושרם הפנימי של חלקים גדולים בחברה הישראלית להאמין כי אכן אפשר שיהיה אחרת, וכי היחס החוזי והאינטרסנטי יכול להשתנות, ורקמת האמון יכולה להתחדש. מחלה חברתית, תרבותית ורוחנית ממארת זו אוכלת בנו בכל פה, והיא אחת מסיבות העומק התשתיתיות ביותר למצב שתואר מעלה.
כותב מרטין בובר על הילד המצפה:
"הילד מצפה, תוך שכיבה בעיניים עצומות למחצה, לדיבורה של האם. אולם כמה תינוקות אינם צריכים לציפייה זו: משום שהם רואים עצמם קרואים ועומדים תמיד בדו-שיח בלתי-פוסק. בפני ליל הבדידות, המאיים לפרוץ ולחדור, הריהם שכובים שמורים ומשומרים, בטוחים מכל פגיעה, מחותלים בכותנות-שריון-הכסף של האמון.
"אמון, אמון לעולם, משום שמצוי בו אותו אדם, הוא הוא מפעלה הפנימי ביותר של הזיקה המחנכת. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, שוב אין ההבלות, אפילו צרתה גדולה ביותר, יכולה להיות אמת לאמתה. משום שמצוי בו בעולם אותו אדם, ודאי שצפון האור בתוך האפלה, שצפונה האהבה הגדולה בטמטום של הבריות."
(על המעשה החינוכי, מרטין בובר)
קיומם של הדגים, אומר אהרון דוד גורדון, תלוי בלחץ שהמים לוחצים על גופם באופן שווה:
"ברור לכל, כי בהוציאך את הדג מן המים, אפילו אם תצק עליו מים די צורך נשימתו לא תועיל לו הרבה. כי לא רק את הנשימה הוא חסר. חסר הוא את הספירה של המים. חסר הוא את הלחיצה, שהם לוחצים על כל נקודה מנקודות גופו – אותה הלחיצה המקפת והמאחדת, המכריחה אותו להיות בריה בפני עצמה לחיות; חסר הוא את הקשר שבינו ובין המים, את היניקה הנעלמה, ההווית, העולמית שכל אחד מאטומיו יונק מהם ושכולו יונק מהם. על כן כמעט תוציאוֹ מן המים, מתחיל דמו להתפרץ מכל נקבוביות גופו – מתחלת ההתפרדות."
לחץ זה הוא המאפשר את החיים במים. כך גם האמון. אלה הם, המים, הרקמה המקשרת והמאפשרת קיום אנושי. דוגמאות מעניינות נוספות מביא חיים אסא בספרו "כשמארקס פגש את ניטשה בכיכר תחריר", שם הוא מנתח את משמעותן של הרשתות החברתיות במובן האמון:
"בעידן הקיברנטי, לעומת זאת, בזכות האפשרויות התקשורתיות הרבות והמיידיות יותר שהוא מציע, מצבם של המתקוממים מזכיר כמדומה את השחקנים במשחק האיטרטיבי של 'דילמת האסיר'. […] התקשורתיות האינטנסיבית ביניהם מבטיחה שבמקום מפגש חד-פעמי או אקראי יושתת הקשר ביניהם על סדרה של מפגשים וירטואליים ופיזיים, שתאפשר להם להכיר טוב יותר ומהר יותר זה את זה וזה את מניעיו ואופן התנהלותו של זה.
"כל תקשורת מקוונת בנושאי המהפכה ו/או כל מחאה בכיכר העיר תוך כדי דרישת שינוי שקולים במקרה זה ל'סיבוב' במשחק האיטרטיבי של 'דילמת האסיר'. החל מיום ההפגנות השני, תוצאות ה'סיבוב' הקודם כבר ידועות לכל השחקנים/מהפכנים, וכן האסטרטגיה שבה נקטו חבריהם. לפיכך, אם ההתייצבות בכיכר משמעה שיתוף פעולה והבעת אמון ואם המהפכנים מאמצים את אסטרטגיית 'המידה כנגד מידה', הרי ששיתוף הפעולה ביניהם ילך ויגדל וכמוהו גם אמונם ההדדי."
אבל לצד החלק הרציונלי, כפי שהראה ד"ר חיים אסא, יש לאמון ממד עמוק יותר, הקשור במבנה הביולוגי שלנו. כפי שכותב בספרו, "ללא פרויד ללא פרוזאק", דויד סרוואן-שרייבר:
"על פי דמסיו[1], חיי הנפש הם תוצאת מאמץ תמידי של סימביוזה בין שני המוחות. מצד אחד, מוח קוגניטיבי, מודע, רציונלי ומופנה לעולם החיצון. מן הצד האחר, מוח רגשי, לא מודע, העסוק קודם כל בהישרדות ולפני הכל הוא מחובר לגוף. שני המוחות עצמאיים יחסית, ולכל אחד מהם תרומה שונה מאוד לאופן שבו אנו חווים את החיים ולהתנהגות שלנו. כפי שחזה דרווין, המוח האנושי מכיל שני חלקים גדולים: בעומק המוח, ממש בלב המוח, מצוי מוח הזוחלים, זה שאנחנו חולקים עם כל היונקים ועם חלק מהזוחלים. זו השכבה הראשונה שהונחה בתהליך האבולוציה. פוֹל ברוקה, הנוירולוג הדגול מהמאה התשע-עשרה היה הראשון שתיאר אותו והעניק לו את השם 'מוח לימבי'. במהלך מיליוני שנות אבולוציה, התפתחה סביב המוח הלימבי הזה שכבה עדכנית הרבה יותר, 'המוח החדש', או הניאו-קורטקס, שמשמעותו בלטינית 'קליפה חדשה', או 'מעטפת חדשה'.
"מבנה המוח הרגשי הרבה יותר פשוט מזה של הניאו-קורטקס. לעומת הניאו-קורטקס, רוב האזורים במוח הלימבי אינם מאורגנים בשכבות נוירונים אחידות המעבדות את המידע: הנוירונים מופיעים במצבורים. בשל אותו מבנה בסיסי יותר, עיבוד המידע באמצעות המוח הרגשי, פרימיטיבי הרבה יותר מזה המבוצע ע"י הניאו קורטקס. והוא מהיר יותר ומותאם יותר לתגובות החיוניות להישרדות. מסיבה זו, לדוגמה, ביער חשוך עלולה חתיכת עץ על הארץ הדומה לנחש לגרום לתגובה של פחד. עוד לפני ששאר המוח יוכל להשלים את ניתוח המידע ולהסיק שמדובר בפריט בלתי מזיק, המוח הרגשי משחרר, על בסיס מידע חלקי ביותר ולרוב לא נכון, תגובת הישרדות שנראית לו מותאמת.
"הרקמה עצמה של המוח הרגשי שונה מזו של הניאו-קורטקס. כאשר נגיף כמו הרפס או כלבת תוקף את המוח, רק החלק העמוק שבמוח נפגע, ולא הניאו-קורטקס. בשל כך הביטוי הראשון של כלבת הוא התנהגות רגשית חריגה מאוד.
"המוח הלימבי הוא עמדת פיקוד המקבלת כל הזמן מידע מחלקים שונים בגוף ועונה עליו בדרך מתאימה, ובתוך כך מפקחת על האיזון הפיזיולוגי: על הנשימה, על קצב הלב, על לחץ הדם, על התיאבון, על השינה, על יצר המין (ליבידו), על הפרשת ההורמונים, אפילו תפקוד המערכת החיסונית סר למרות המוח הלימבי. נראה כי תפקידו לשמר את האיזון בין התפקודים השונים. קלוד ברנאר, אבי הפיזיולוגיה המודרנית ומדען צרפתי מסוף המאה התשע עשרה, כינה מצב זה בשם 'הומאוסטזיס': האיזון הדינאמי המחזיק אותנו בחיים.
"מנקודת המבט הזו, רגשותינו אינם אלא החוויה המודעת של מכלול רחב של תגובות פיזיולוגיות המפקחות ומכווננות כל הזמן את פעילות המערכות הביולוגיות בגוף בהתאם לדרישות הסביבה הפנימית והחיצונית. מכאן עולה שהמוח הרגשי קרוב יותר לגוף מאשר הוא קרוב למוח הקוגניטיבי. מסיבה זו לרוב קל יותר להגיע לרגשות באמצעות הגוף מאשר באמצעות הדיבור."
אם כך, שני הממדים האלה, הרציונלי והאמוציונלי, המעצבים את אישיותנו, מעצבים, מן הסתם, גם את רקמת הקשר בינינו, ושניהם משלימים זה את זה, מתוך מתח ניגודי משלים. לכן, בעולם טעון בנשק גרעיני, כימי וביולוגי, קשה לראות כיצד אסטרטגיה הנשענת רק על ממדים קוגניטיביים, כמו ההישענות על הרציונליות של הצד השני, יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן. היות שהתעלמות מהממד העמוק יותר, המימד הרגשי, שלו תפקיד מרכזי בהבניית האמון ובתהליך קבלת החלטות – האישי והחברתי, הנשען על תובנה ותחושה רגשית עמוקה ואינטואיטיבית, שגם האחרים בדיוק כמוני, שותפים ומוכנים לשלם את המחיר בעבור אמונותינו המשותפת – לתחושה רגשית עמוקה זו של אמון אדם באדם אין תחליף. ולכן, ברגע שאמון רגשי זה מתפורר, מתפוררת יחד איתו הרקמה החברתית כולה. זה לא קורה ביום אחד, אלא בתהליך מתמשך, המואץ בזמננו באמצעות הכלים הטכנולוגיים, שחלקם נתונים בידיהם של אלה המחדירים את התולעת המכרסמת את הרקמה הרגישה הזו לתיאבון. לכן, במהותו, כשהממד הזה מתכרסם, כאשר פעם אחר פעם הניסיון מוכיח שאי אפשר לתת אמון בצד השני, נגרם נזק שקשה מאוד לתקנו רציונלית, משום שהמימד הזה הוא כל כך עמוק, רגיש, ובמידה מסוימת בלתי ניתן לכימות. כפי שכתוב במסכת פאה:
"אלו דברים שאין להם שיעור: הפאה, והביכורים, והראיון, וגמילות חסדים, ותלמוד תורה. אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו; ותלמוד תורה כנגד כולם."
כך גם לאמון אין שיעור, ואיש איננו יודע כיצד אפשר, אם בכלל, לתקן כמותית את האמון. לכן האמון הוא בעצם השורד המיועד, זה המצוי אי שם במקום נסתר ובלתי גלוי, סמוי מן העין, ומחכה לקריאה להתחדש בתוך החברה הישראלית. ככל שימעט האמון, הסכנה לקיומה של החברה הישראלית תגבר ותתעצם, ואנחנו עתידים, חלילה, לחיות את עברנו מחדש. כרסום המוכנות להגן על עצם הקיום הוא אך סימן מעיד חד על כך שבעומק האדמה מתחוללת מהפכה, שבבוא יומה תניע את הלוחות שעליהם כולנו חיים לחורבן, חלילה.
המדומיין איננו הזיה
אחת התוצאות ההרסניות של כרסום רקמת האמון, היא ההתנהגות האלימה שאנחנו חווים בכל מישורי החיים בחברה הישראלית, כשהכוח המניע הוא חוסר הוודאות. חוסר הוודאות, כידוע, התבסס בסולם מאסלו כדבר הבסיסי ביותר, כלומר, כל מה שמחזיק את פירמידת מאסלו הוא הביטחון במערכת חברתית-תרבותית מורכבת. הביטחון – קרי האמון באחר – הוא היסוד המוסד לעצם קיומה של החברה. בפיין און גבורה מסופר על אותו זקן המוכר וודאות וביטחון, וכך כתוב שם:
"הוא התהלך בלובלין ביום השוק, בין הפליטים, הגרושים, העגונות, האלמנות והיתומים. שמע אנחות יהודיות שהתהדהדו בחלל השוק, התעמק בכל העניין כולו, ביקש להבין את טעם הצרות. רגע אחד נעלם ממנו הטעם ולא הבין, ושרתה עליו עצבות. והעצבות הביאתהו לידי שברון הלב, שהרי ידוע, כי אך מדרגה אחת מעצבות לספקות… ופעם אחת התהלך בסמטה צרה בלובלין, שבה נמצאות החנויות. ראה זקן עומד לפני חנות ומזמין קונים אל חנותו. השתומם מאוד, שכן החנות הייתה ריקה, ומאומה לא היה בה למכירה. נכנס אל החנות ושאל את הזקן: 'מה אתה מוכר פה? הלוא חנותך ריקה ואין בה דבר למכירה.' ענה לו הזקן: 'מוכר אני בטחון.' התבונן בזקן, שכן פניו היו מוּכרים לו — כאילו כבר ראה אותו אי–פעם…"
("על קידוש השם", שלום אש, מתוך: פיין און גבורה)
הביטחון הזה, אותו מוכר זקן, הוא מדומיין. אבל הדמיון הזה הוא המציאות, ודמיון זה הוא הרקמה המחברת פרטים לקבוצות, קבוצות לקהילות, וקהילות ושבטים לעמים ואומות. כפי שכתב בנדיקט אנדרסון:
"אומה היא קהילה פוליטית מדומיינת… משום שאפילו באומה הקטנה ביותר, אין החברים בה מכירים את רוב החברים האחרים, אינם פוגשים אותם, או אפילו אינם יודעים עליהם משהו, ועם זאת בתודעתו של כל חבר באומה יש דימוי של שייכותם לאותה קהילייה… לאמיתו של דבר כל קהילייה, שהינה גדולה מהכפר הקדום שבו היה קיים קשר ישיר בין חברי הקהילה, היא מדומיינת"
(בנדיקט אנדרסון, קהילות מדומיינות)
כיצד פועלת אם כך החברה המדומיינת? מתברר שלדמיון יש גם כלים מוחשיים. "אולי איננו מודעים לכך", כותבת פרופ' קאס סנסין בספרה "מה זה משנה", "אבל בני אדם אחרים קולטים את ההתנהגות שלנו ואז מחקים אותה. זה נכון כמעט בכל מצב, וזה נכון במיוחד במצבים שבהם אחרים (חניכים, ילדים, עמיתים וחברים) מקדישים לנו תשומת לב מיוחדת. אנו משדרים לאחרים אותות, למשל, מה נורמטיבי ואיזו היא התנהגות רצויה. אם אתם משמיעים קול, עושים תנועה או מקלידים מילה, אתם יוצרים אות שיכול להיקלט במוחות אחרים. ביסודו של דבר, אתם יוצרים קשר בין המוח שלכם למוח של אדם אחר באמצעות קול, מגע, או מראה. כל מילה שאתם הוגים, הייתה קודם אות חשמלי במוח שלכם – אות שהומר בסופו של דבר לצלילים. הצלילים עשויים להיקלט בקולטנים באוזניו של אדם אחר, ולהתפרש אצלו כמילה, משפט, רעיון… בשנים האחרונות הראו חוקרי מוח שניתן לקשר שני מוחות, באופן שמוח אחד ילמד ישירות מהאותות החשמליים שנוצרים במוח אחר".
כך שמסתבר שהדמיון איננו הזיה, אלא חומר מוחשי וממשי, ומתברר כי במקומות בהם רקמת האמון המדומיינת מתפתחת, מעמיקה ומתרחבת, במקומות אלה צומחת חברות אנושית המבוססת על הוויה מוחשית, בה ההתנהגות היא תוצאת האמונה, והאמון העמוק באחר הוא הבסיס להתנהגות המחזקת את רקמת האמון, ומבססת אותה כנורמה תרבותית, חברתית ורוחנית, וחוזר חלילה.
"ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקרבנות כאלה?"
במלאת 70 לישראל שלנו, הולך ומתחוור כי חלק מרכזי ממשימתנו לקראת 70 השנים הבאות לישראל, קשור במאמץ לתקן את רקמת האמון ההולכת ומתפוררת לנגד עינינו. זהו תיקון כפול:
הראשון חברתי-כלכלי, כי ככל שיעמיקו הפערים הכלכליים, יפער לוע הר הגעש שעליו אנו חיים את לועו, ותחושות הקיפוח, ההדרה והייאוש יגברו ויתעצמו, ויהוו דלק המפרנס את הניכור לממדים המסכנים את עצם קיומנו.
אך לא פחות חשוב מכך, יהיה הניסיון לשקם את ההכרה בכך שישנו ראוי כלשהו בעבורו אנשים מוכנים להיאבק ולשלם מחירים, וכי ראוי זה איננו אינטרס ו/או מניפולציה, ו/או ניסיון להשיג הישג כספי ו/או משאבי, ועל חשבון מישהו אחר. אלא פשוט ראוי, שאין חובה להסכים עליו, אבל יש חובה להכיר בכך שהוא קיים והוא איננו תרגיל, אלא דבר מה הקיים במציאות. דבר מה שהאחר באמת מכיר בו, באמת מאמין בו, גם אם הוא שונה לחלוטין והופכי לאמונותיי שלי. תיאור משמעותי להכרה זו מביא מרטין בובר, כשהוא מתאר את הרגע בו אני מאשר את יריבי בחינת אדם – אינני חייב להסכים איתו, אבל אם איני נותן בו אמון בסיסי כאדם החושב אחרת, אין כל טעם בשיח:
" אב-הנחה ללידתה של שיחה כהווייתה היא, שכל אחד ואחד מאישי-השיחה יתכוון לחברו באשר הוא, לאדם זה דווקה. אני יודע אותו בלבי, לבי יודע שהוא אחר, אחר ושונה ממני לפי ישותו, שונה ממני שינוי-ישות בדרכו זו המיוחדת החד-פעמית, והרי אני מקבל אותו את האדם שחשתי אותו, ונמצא שיכול אני לכוון את דברי אליו בכל כובד-הראש שלי, אליו באשר הוא. אפשר אהיה מצווה להעמיד בכל חומר הדין ולחזור ולהעמיד מול דעתו שלו את דעתי שלי, ואין הכוונה כלל וכלל לרופף את הדעות הקבועות, אבל מקבל אני עלי איש זה, נושא אישי זה של הדעה הקבועה, בככות הוויתו, שממנה צמחה ועלתה דעתו, היא הדעה שאפשר מצווה אני לבדוק ולהוכיח את טעותה פרק-פרק, צעד אחר צעד. הריני אומר ׳הן׳ לאיש זה שאני נלחם בו, נלחם מעשה-חברות, הריני מאשר ומקיים אותו בחינת נוצר ושותף-ליצירה גם יחד, הריני מאשר גם את הקם כנגדי בחינת עומד-נכחי. אמנם מעתה הדבר תלוי בההוא, אם תקום שיחת אמת בינינו, אם תקום בינינו הדדיות שנתלבשה בלבוש הלשון. אבל משהגיעו הדברים לידי כך, שאני מאשר את האחר בחינת אדם שאני מוכן ומזומן לנהוג בו מנהג דו-שיח, שוב רשאי אני לבטוח בו ולתבוע ממנו, שאף הוא מעשה-חברות בידו. ברם, מה פירושו – על דיוק דיוקו שאני משתמש בו כאן – של הדיבור ׳לדעת אדם בלב׳? לדעת עצם או יצור חי בלב משמעו בדרך כלל: לחוש אותו בחינת חטיבה שלמה על כל מוחשיותה, לחוש אותו בלי הצמצום הכרוך בהפשטה. אולם האדם, עם כל היותו יצור בין יצורים, ואפילו עצם בין עצמים, הרי הוא משהו שונה שינוי של קטיגוריה מכל שאר היצורים, הוא הרוח, ורוח בחינת יסוד מכריע בהוויתו האישית של יצור זה; הרוח המכוון את האישיות וטובע את טיבה. מכאן: לדעת אדם בלב משמעו במיוחד לחוש בחטיבתו השלמה של האיש בחינת אישיות שנתייחדה בייחודו של הרוח, משמעו לחוש במרכז הדינאמי, הטובע את כל גילוייו, את מעשהו ואת נוהגו של האיש בחותם היחידות שהוא בתפיסה. והרי דעת-לב כגון זו בלתי-אפשרית היא כל אימת שהאחר הוא בשבילי אובייקט נפרד של התבוננותי, ומה גם של הסתכלותי, שכן במעשה זה אין חטיבה שלמה זו ואין מרכזה ניתנים להכרה; ואין זו אפשרית אלא אם כן אני נכנס לזיקה כפשוטה אליו, הווה אומר: בשעה שהוא נעשה לי נוכח. לפיכך מכנה אני את דעת-הלב שבבחינת מיוחדת זו בשם ׳ניכוח אישי'".
מהותו של המפעל החברתי-תרבותי-רוחני שהחברה הישראלית עומדת בפניו במלאת לה שבעים, קשורה אם כך בטבורה, ביכולתה לחדש את רקמת האמון בין אזרחיה וחלקיה השונים. רקמה זו ההולכת ומתפוררת לנגד עינינו, היא לב לבה של התשובה לשאלתו של יוסף חיים ברנר: "ונשאלת השאלה: הזכאים אנו, הנשארים, לקורבנות כאלה?". העם היהודי השב לארצו, מנה בשנת 1900 כעשרה מיליון איש ואישה, ובשנת 1939 מנה עמנו 16 מיליון – צמחנו ב-60% משך כארבעים שנים. שנתיים לאחר השואה, שבה נרצחו שליש מבני עמנו, מנה העם היהודי ברחבי העולם 11.5 מיליון, ובמלאת שבעים לישראל, מונה העם היהודי כ- 14.5 מיליון, ועדיין לא הצליח לשוב למספרו לפני השואה.
אין טנק ו/או פצצה גרעינית ו/או כלי נשק, ולו החדיש והמתוחכם ביותר, שיוכל להגן על ישראל, מלבד תחושת האמון העמוקה של רוב אזרחיה בעתידם המשותף. תחושה זו יכולה להיוולד רק ממקום שבו השיח איננו נגוע ברעילות האינטרסנטית, ובפרקסיס הנהוג בישראל, בו המוטיבציה לנצח את האחר היא משאת הנפש הנחשקת ביותר. שינוי השיח איננו מעשה פלאים חד-פעמי, והוא גם איננו יכול לבשר "שבת אחים גם יחד". שינוי השיח לכזה המבוסס על מתן אמון בצד השני ובמניעיו, הוא תהליך ארוך, מפרך, כפוי טובה, ובעיקר סיזיפי, הדומה בעיקרו ל"נס" הקמתה של התנועה הציונית, שהייתה ועודנה מיעוט בקרב העם היהודי, ועדיין נתונה במתקפה – גם פנימית. תנועה זו יצרה מרכז, בסיס וליבה ערכית, אליה הצטרפו זרמים שונים והופכיים, אשר קיבלו על עצמם את "עול" הדמוקרטיה, ואת העיקרים היסודיים של "שיבת-ציון", כבסיס היחיד המאפשר המשך קיום לעם היהודי ולייעודו:
"מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין […] מִתּוֹךְ בִּטָּחוֹן בְּצוּר יִשְׂרָאֵל הִנְנוּ חוֹתְמִים"
הפקרת השיח, אם כך, לפרקסיס המפרק, המבוסס על – אוציא לעצמי עין, ובלבד שאוציא לך שתיים – שיח זה, אשר איננו מבוסס על הנחות היסוד העמוקות שלהן שותפים הרוב המכריע של הישראלים, משמעותו הפקרת ישראל שלנו לזרמים השליליים ביותר הפועלים בנמרצות בתוכנו. במובנים אלה, החלוציות המתבקשת לקראת שבעים שנותיה הבאות של ישראל, טמונה ביכולת לשאת את המשא הכבד הזה במעלה ההר התלול של התחדשות רקמת האמון. בדומה לחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל, אך הפעם חייב זה להיות "נס" מעשה ידי אדם:
"וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת, עֶצֶם אֶל-עַצְמוֹ וְרָאִיתִי וְהִנֵּה-עֲלֵיהֶם גִּדִים, וּבָשָׂר עָלָה, וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר, מִלְמָעְלָה".
(ספר יחזקאל, פרק ל"ז)
ככל אשר תתחדש רקמה זו, תינתן גם התשובה לשאלתו של יוסף חיים ברנר. אולם בכך אין די, משום שאדם וכל חברה זקוקה למהות נוספת ועמוקה לא פחות, המפרנסת את עצם קיומה – הלא זו התקווה.
פסח
[1] אנטוניו דמסיו הוא פרופסור למדעי המוח באוניברסיטת דרום קליפורניה. מחברם של מספר ספרים וראש המכון ליצירתיות ומוח. ספרו Self Comes to Mind: Constructing the Conscious Brain חוקר את היחסים בין המוח לבין המודעות. במחקרו הראה דמסיו שלרגשות יש תפקיד מרכזי בקוגניציה חברתית וקבלת החלטות.
