החליל של יפה

‏מרבינו הבעל שם טוב עם נער אחד ביום הכיפורים

כ"ב באב, תש"ף
‏12 באוגוסט, 2020

פתח דבר

כארבעה חודשים חלפו מאז הריאיון בערוץ 12 עם יפה בן דוד, מזכ״לית הסתדרות המורים, וככל שהזמן עובר, הופך הריאיון לראי המשקף את ההתמודדות בין השכבות הסוציואקונומיות השונות בישראל–  מצד אחד אלה שידם משגת (והרבה) ומהצד השני אלה שנזרקו למערבולת הקורונה והם עושים כל אשר הם יכולים פשוט בכדי לשרוד.

מצד אחד אלה המטיפים על אופן חלוקת מעט הכסף – המבקרים, המציעים, השבעים, המבינים בנבכי הבירוקרטיה והחלוקה, אלה היודעים להסביר במילים שנונות שהעשירים אינם זקוקים למענקים ובכך פשוט מונעים מאלה שאין להם לקבל את מעט הכסף שנאותה הממשלה לחלק – ומהצד השני אלה הכמהים ליום עבודה ולקצבה, שתאפשר קיום והישרדות. ובמילים פשוטות, נייר הלקמוס המבדיל בין אלה המתנגדים לתוכנית המענקים ובין אלה התומכים בה הוא פשוט – השבע נגד, הרעב בעד.

וכך, מאחורי ״הסידור״ של כל קבוצה ישנה מן הסתם אמת עמוקה מאוד. אמת הטבועה גם באופני הניסוח, הדיבור וההתנהגות. אמת ערכית, הבאה לידי ביטוי בפער תרבותי עמוק, בתפישה אמונית תשתיתית ויסודית על החיים, על מהות הצדק, השוויון וחברת המופת הראויה. ככל שעובר הזמן אמת זו הולכת ונחשפת. כך גם בריאיון זה עם יפה בן דוד, שהפך בעיניי לבבואה למאבק המלווה את עמנו מאז ומעולם – מאבק המשוח בשמן זית זך של התנסחות, המסתירה מציאות קשה של תחושת עליונות של צד אחד על פני משנהו.

לא אגדה אלא אמת צרופה

היש כסיפורו של הבעל שם טוב, בכדי להסביר את כוחה של זעקה היוצאת מן הלב? במקורותינו מסופר על הבעל שם טוב, אשר במהלך תפילה בבית מדרשו במהלך יום הכיפורים מנסה ללמד סנגוריה על עם ישראל, אך הדבר אינו עולה בידו, עד שבא אותו נער, שלא ידע תפילה מימיו, ופותח בחלילו את שערי השמיים ולב השמיים למען עם ישראל ביום הדין:

"שוב התייצב הבעל-שם טוב והתחיל מתפלל בשברון לב, אך עדיין לא עלה בידו לפעול במרומים את אשר ביקש לפעול… אותה שנה היתה שנת קטרוג גדול על היהודים, והבעל-שם-טוב נתעצם עד מאוד, וכפעם בפעם היה נותן קולו בשאגת ארי… כלום אין כל זכויות לבעל-שם-טוב? האם נטש אותו אלוהים הפעם? אימה ופחד בבית המדרש כולו… או אז שולף הנער את החליל מכיסו ופותח בתקיעה: טו! טו! אימה נפלה על הקהל. משראו את הנער מחזיק את החליל בפיו, מוכנים היו לשסע אותו כדג. אך הנה הפך פתאום הבעל-שם-טוב את פניו לעבר הקהל ורמז כי יניחו לנער… ואותו נער, שמימיו לא היה בבית המדרש ואשר לא הבין מימיו פירושה של תיבה אחת בתפילה, אותו נער הוא שהיה מליץ-טוב… ובזכות העבודה של נשמה זו הייתה שעת רצון בשמי מרום ונפתחו כל השערים, והתפילות באו לפני כיסא הכבוד".

והנה הזדמן לנו, לכולנו, כשלוש מאות שנים לאחר שהתרחש סיפור חסידי זה בבית מדרשו של הבעש"ט, להיווכח במו עיננו שלא משל ריק מתוכן הוא הסיפור, אלא אמת צרופה. אמת הבאה ללמד אותנו שמצבים אנושיים אינם כפופים לזמן ולמקום, אלא שהם על-זמניים, ומספרים את סיפורנו האנושי שוב ושוב, בכל זמן ומקום, ורק התפאורה משתנה.

והנה התכנסו להן לפני כארבעה חודשים, ל״בית המדרש״ המודרני של ערוץ 12, בשיא הרייטינג של חדשות הערב, כל גיבורות הסיפור. כל אחת ואחת מהדמויות מילאה את תפקידה, כאילו נגזרה ממש מתוך בית מדרשו של הבעש״ט. ראשונות לסיפורנו הופיעו המראיינות, אשר ביקשו לשסע את יפה בן-דוד כדג, משום שלא עמדה בכללי התפילה שהותאמו לפוליטיקלי-קורקט הנהוג במחוזות תפילתן. ולא שיפה בן דוד, חלילה, קיללה ו/או גידפה ו/או השתלחה במילים מסיתות כנגד מאן דהוא, אלא שהיא פשוט סירבה לשחק את אשר נדרש ממנה ״בבית המדרש״ הזה. היא לא הסכימה לצביעות, להסתה, לחנופה, לאי-האכפתיות ולהפקרה של מורים ומורות ושל גננים וגננות – אותם עובדים ועובדות, אשר אינם יודעים את נוסח התפילה המנומס, הרהוט והמתרפס. הנוסח שבחסותו נעשות כל העוולות – המגלה טפח ומסתיר את כל העלבון והקושי, בעודו מטפטף מילות "אהדה", "תמימות" ו"מתייפייפות", רק בכדי לפלס את דרכו של הקרדום ולשמנו היטב כדי לנעוץ אותו בחלש ובמוחלש באופן עמוק ביותר, שיפגע בצורה הכואבת ביותר ברגשותיו.

וזה הלוא הנוסח שנגדו יצאה תנועת החסידות למלחמת חורמה, ואף עלה בידה, במאבקה, לאחר אחד האסונות הגדולים של עמנו – השבתאות – להציל את עם ישראל מייאוש ומכליה.

תקינות, נימוס וכל הרע האפשרי

אך מהפכתה זו של תנועת החסידות נשחקה עד דק בישראל שלנו, שבה מותר, בשם התקינות, הנימוס, וההשתוקקות להיראות טוב, לעשות את כל הרע האפשרי. וכל הרע הזה נעשה על ידי אלה שאינם יודעים מהו יום עבודה למען הישרדות משפחתך. אלה שמעולם לא חוו את איסוף הפרוטה לפרוטה, השקל לשקל, בכדי לחתן בן, לקיים בר-מצווה, לעזור לחולה סופני במשפחתם. כך עושים רק אלה שאוספים בעבורם את האשפה, מנקים את בתיהם ומדיחים את כלי האוכל שלהם.

וגם אם אותם מטיפים צבועים היו אי פעם שם, במקומות הקשים והמוחלשים הללו, הרי שכעת הם מבקשים להשתייך לנוסח התפילה המתנגדי, המתגדר כל כולו בניסיון להבין באופן מופשט וקר את המציאות מנקודת המבט המחקרית והשיטתית-ההשוואתית. כן, אותה מציאות המובנת רק לבעלות ח״ן הבקיאות ברזי-הרזים של ההתבטאויות והמבטא, הבאים כשמן בעצמותיהם של מביני דבר היודעים לתמרן בתוך הסבך המילולי, כך שיקבלו את חלקם גם על חשבון האחרים והמוחלשים ביותר.

וכי מי יכול לעמוד מולן, כשהן חביבות קהל ״בית המדרש״ –  רהוטות, דוברות את שפתו, מכניסות אותו, כביכול, למדורת השבט של בית מדרש, המאפשר לטשטש, להסוות ולהסתיר את האמת – שיש רבים מאוד שמצבם אינו טוב, והם זועקים, כי זה מה שנותר להם.

והנה ניתנה האפשרות פעם אחת בשנה, פעם אחת יוצאת דופן לנוכח המגפה הארורה הזו, לתת פתחון פה לזעקה, ממש כפי שעשה הבעל שם טוב ביום הכיפורים ההוא. אבל גם בפעם נדירה זו, כשנזדמנה להן האפשרות לתת מבע לכאב, הן לא הבינו את המנגינה האמתית של החיים, אשר איננה נמצאת בין דפי התפילה ואותיותיה, אלא במציאות החיים הקשה והאכזרית, אשר רק זעקה יכולה להנכיחה. והיחס לזעקה זו הוא האומר הכול.

אלא שבשונה מסיפורו של הבעל שם טוב, לסיפורנו זה, מבית מדרשנו המודרני, אין סוף טוב. משום שהפרופסור לרפואה, מי שיכול היה להיות, אולי, ה"בעל שם טוב המודרני" (והרי, כידוע, הבעל שם טוב היה רופא – לאור העובדה ש״בעל שם״ היה הכינוי של הרופאים באותם ימים) פנה אל ״הנערה״ יחד עם המון ״המתפללות״ ובמקום להשקיט אותן ולנזוף בהן, החל מחרף ומגדף אותה על שאיננה עומדת בכללים שנקבעו בתפילה, ושהיא מעזה להוציא את חלילה ולומר את האמת. ואוי לה לאותה אמת, הנאמרת בפני עם ועדה ב״בית המדרש״. ואבוי לה, כי הרי ייתכן שהיא תפיל את חומות האמונה ותבקע בקע בלתי ניתן לאיחוי במבצר התפילה, אשר כל כולו הסתרה של המציאות, שנוסח התפילה הזה, המקובל, איננו מסייע לעמך ישראל, אלא לחלק קטן ופריבילגי מתוכו בלבד – החלק שיודע איך להתפלל ״נכון״.

אבל בכדי להציל את כל חלקי החברה יש למצוא דרך אחרת, כדבריו של יוסף חיים ברנר בוועידת ההסתדרות הראשונה לפני כמאה שנים: ״אמנם רשות הדיבור אין לי, אבל את זכות הצעקה יש לי״.

פסח