השנה אנו מציינים שמונה עשרה שנים להרצחו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. בשמונה עשרה השנים הללו עברה ישראל תמורות עצומות. היא הפכה למדינת הפערים המובילה בעולם המערבי,
היא הצטרפה למועדון היוקרתי של הoecd (תהליך שהחל בתקופת ממשלת רבין) והצליחה להגיע למקומות האחרונים בפרמטרים החברתיים במהירות גדולה מאוד. לצד כל אלה הצליחה ישראל לעבור את המשברים הכלכליים, במחירים אנושיים עצומים, לעומת מדינות אחרות אשר הגיעו מבחינה מאקרו כלכלית למקומות רעים במיוחד. האם אפשר היה לעשות זאת אחרת? מובן שכן.
אך הנושא הכלכלי כפי שאמר אהוד ברק ראש הממשלה ושר הבטחון שלנו לשעבר, איננו גובה קורבנות, מובן שאמירה זו היא שקרית מיסודה אבל, אני מבקש ללכת דווקא עם ההיגיון הזה של ברק שניסה להדגיש את חשיבות האתגר המדיני בטחוני ולאמר שאין כל ספק בכך שמרוץ גרעיני במזה"ת יכול לגבות קורבנות רבים, רבים מאוד. כשאנחנו מתבוננים על מצבה הגיאופוליטי של ישראל בחלוף 18 שנים אנחנו מתמלאים חלחלה. המזרח התיכון של שנת 1995 היה ואיננו עוד, ארה"ב ידידתינו הגדולה והמטא אסטראטגית עוברת תמורות שאת אחריתן מי ישורם. סין ורוסיה עולות במעלה החשיבות וההשפעה הבינלאומית והאיסלם מהלך קסמים, כן, גם על חלק מצעירי המערב.
ומה על ישראל שלנו? באחת מתוכניות הטלוויזיה המציינות ארבעים שנים למלחמת יום הכיפורים סופר כי ברגע מסוים כשידה של ישראל הייתה ממש על התחתונה, ורק שש שנים לאחר שהחלו יחסים אסטרטגיים עם ישראל, עברה יותר ממחשבה בראשם של האמריקאים שאולי הם הימרו על הקלף הלא נכון ועליהם לנטוש את ישראל ולחפש משענת חזקה יותר בדמות מדינה אחרת באיזור. כן זהו מצבנו, מצבו של עם ששליש מבניו ובנותיו נטבחו על אדמת אירופה התרבותית כשהעולם עמד מנגד. עתה נאלצת ישראל לעמוד כמעט לבדה מול האפשרות הנוראה והאיומה של גרעון האזור אשר יהפוך את שארית הפליטה של עמנו לשבוי בכלא גרעיני. שלא יובן לא נכון, גם לארה"ב סין ועוד מעצמות יש נשק גרעיני היכול לגרום לנזק בלתי הפיך לישראל, אך זו אינה סיבה מספקת לקרב את האסון הזה למרחק שיגור של שיהאב אחד מישראל, ובעיקר להכניס את ישראל למרוץ שיחסל את שאריות הסיכוי לצמצם פערים ולנטרל את פצצת האטום החברתית כלכלית שפתילה כבר הוצת.
כשזעקו עשרות אלפי הגרונות "בדם ואש את רבין נגרש" כשזעקו אלפי קולות "רבין בוגד" הם לא עשו זאת בחלל ריק, ראש האופוזיציה דאז בנימין נתניהו, הרוחץ היום בניקיון כפיו היה זה אשר נתן להם רוח גבית. הוא ידע כבר אז לאחר שכבר כתב את ספרו "מקום תחת השמש" כי נשק גרעיני בידי אויבינו המושבעים הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לישראל. הוא ידע כי מטרת העל של יצחק רבין היא לנטרל את האיום הנורא הזה בעודו באיבו דרך הליכה להסכמי שלום עם הפלשתינאים וכלל מדינות ערב. הוא הבין כי אירן היא כוח עולה וכי כל הסדר אזורי חייב להתחשב באינטרסים השונים של המעצמות. אך למרות כל זאת הוא עשה הכל בכדי לטרפד את הסיכוי היחיד לא להפוך את אירן למדינת סף גרעינית כפי שהיא עלולה להפוך לנגד עינינו היום.
עתה ישראל נמצאת בנקודת החולשה הגדולה ביותר שהייתה בה אי פעם. נתניהו, כך נכתב בעיתונים, לא מסכים לוותר על בקעת הירדן, ובצדק. ויתור שכזה יחשוף בטווח הארוך את ישראל לאיומים חמורים מצד החזית המזרחית, המפוררת לעת עתה, אך דברים כידוע יכולים להשתנות ובמהירות. אך למי אכפת ממה ראש ממשלת ישראל חושב בנוגע לבקעת הירדן? האם נתניהו יכול לאיים עכשיו בפתיחת מלחמה נגד אירן נגד כל העולם תוך התעלמות מבת הברית המרכזית שלנו? אם תשאלו חלק ממחנהו ודאי שכן, חלקם הרי תכנן בעבר לפוצץ את כיפת הסלע ולהילחם נגד כל העולם המוסלמי, כמיליארד מוסלמים יש בעולם… נתניהו ידע אז כפי שהוא יודע היום שיצחק רבין לא היה אדם שיכול היה להמר, על פי תשתית נפשו, על גורלה של ישראל. הוא ידע אז כפי שהוא יודע היום שרבין נכנס לאוסלו והיה גם יוצא ממנה אם היה מגיע למסקנה שזה איננו מקדם את התכנית הגדולה של פירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית. אך נתניהו הימר אז כפי שהוא מהמר היום על עתידנו, והיה חלק מקבוצה לא קטנה אשר גרמה לנפילתו (רציחתו) של רבין. עכשיו חלשים יותר מפולגים יותר, ובעיקר מאמינים פחות במנהיגנו, מה שיכול היה רבין בשל האשראי הגדול מאוד שרוב הציבור נתן לו לעשות לא יוכל נתניהו, אנו עומדים בפני האתגר הרגיש ביותר שעמד בפנינו מאז הקמת המדינה.
מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
