אהבת ישראל

מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל

עמנו עם ישראל הוא אחד העמים העתיקים בעולם. אין לדמיין את תולדות האנושות כפי שאנו מכירים אותה ללא העם היהודי. אך אולי הדבר הבולט ביותר בעמנו הוא הקושי לאהוב אותו, להיות גאה במורשתו, בהווה שלו ואולי בעתידו. על ישראל היוצא ממצרים בהובלת אבי הנביאים משה בן עמרם נאמר כבר שעם יציאתם החלו תלונותיהם:

"וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר 'מַה נִּשְׁתֶּה". ועוד "וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר: מַה זֹּאֶת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם; הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרַיִם, כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרָיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר". לא זו אף זו: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה: לֶךְ-רֵד, כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ, אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ; סָרוּ מַהֵר מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם, עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ-לוֹ, וַיִּזְבְּחוּ-לוֹ, וַיֹּאמְרוּ, אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ; וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה: רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה, וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-עֹרֶף הוּא ; וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי, וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל ; וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו ;וַיֹּאמֶר, לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה ; לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר, בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים, וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה; שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ, וְהִנָּחֵם עַל-הָרָעָה לְעַמֶּךָ" … "אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם; וְכָל-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם, וְנָחֲלוּ לְעֹלָם. וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ."

כל הקורא קטעים אלו ורבים רבים אחרים אומר בלבו: כיצד ניתן לאהוב את העם קשה העורף הזה? ואכן אהבת עם ישראל היא מטלה קשה ועמוקה. אך ללא היכולת לחוש אהדה ואהבה לעם הקשה, המחוספס ולעתים כפוי הטובה הזה, קשה עד בלתי אפשרי, שלא לומר לא מוסרי ולא ראוי, להכותו בשבט הביקורת ולהטיף לו מוסר. לכן אהבת ישראל היא התנאי הראשון והמחייב כל יהודי באשר הוא אם חפץ הוא לייסר את עמו, ולרוב בצדק רב, על מעשיו שלעתים רבות מדי אינם עולים בקנה אחד עם מה שהוא, עם ישראל, הבטיח לעצמו, וגרוע מכך: עם מה שהוא חושב על עצמו ללא כל קשר למציאות. על כן נאמרו בספר משלי הדברים הבאים:

" נֶאֱמָנִים, פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כ"ז, ו') וגם: "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן-יִרְצֶה" (משלי ג׳, י״ב).

אך אחת האהבות המוזרות ביותר היא אהבת מנהיגינו לעמם. עד כדי כך עמוקה אהבה זו, עד כדי כך יסודית היא, עד אשר היא ממש מזכירה את אמירתו האלמותית של אוסקר ווילד בנוגע למהותה העמוקה של האהבה. הייתה זו אבחנה שחכמי הפסיכולוגיה מתקשים עד היום שלא להסכים איתה, ויותר מכך: הם אינם מצליחים להבינה בכלים העומדים לרשותם. "כל אדם יהרוג את אשר יאהב" אמר ווילד ב"בלדה של כלא רידנג". עם שוך הקרבות, וקבורתם של חיילינו אשר חרפו נפשם למען נוכל אנחנו לחיות בארץ הזאת, נידרש שוב לשאלות של חיים ומוות – לאו דווקא במלחמה, אלא בחיינו האזרחיים. מערכות הבריאות, הסיעוד, התשתיות למיניהן ועוד ועוד, כולן גם יחד מביאות במצבן הנוכחי למותם בטרם עת של אנשים אשר הפרוטה אינה מצויה בכיסם. כך למשל הפערים בתמותה בין בעלי השכלה נמוכה לבעלי השכלה גבוהה עלו ב-50% ב-15 שנה (על פי מחקר מ-2008). כך הסיכוי של נשים בעלות השכלה נמוכה למות ממחלות קרדיו-וסקולריות עומד על יותר מפי חמישה מהסיכוי של נשים בעלות השכלה גבוהה לזכות בגורל אכזר שכזה. לפני שני עשורים הפער עמד על פי שניים בלבד. הסיכוי של תמותת תינוקות תלוי מאוד בהשכלת האם: נשים בעלות השכלה של פחות מארבע שנות לימוד מצויות (נכון ל-2002-2000) בסיכון גבוה פי 4.6 לחוות מוות של תינוקן לעומת נשים בעלות השכלה של יותר מ-16 שנות לימוד (גדילה מ-96-93, אז עמד הפער על פי 3.5). אלה הם האנשים השקופים בעם ישראל הנעלמים מנוף חיינו יום יום בשל עוני מחפיר או פשוט בשל מחסור בכסף לקניית תרופות.

"עד אנה אהבת ישראל מגעת" שאל ברל כצנלסון באחד ממאמריו, ואוסיף: עד אנה מגעת אהבת ישראל של ממשלת ישראל? ברל הסתמך באמירתו על אגדה חסידית מבאר החסידות — צדיקים ראשונים ואחרונים, וכך סופר שם: "כשעלה רבי יעקב שמשון משיפיטובקה לארץ ישראל על מנת לחזור, לא חזר בזמנו. ולא עוד אלא שגם השיירה שעלתה כמה חדשים אחריו כבר הספיקה לשוב והוא לא חזר. ושמעו כי יצא מארץ ישראל. עברה חצי שנה ושב לביתו. שאלו אותו המקורבים בענווה ובדרך ארץ: מה קרה שרבנו נתעכב בדרך? השיב להם רבי יעקב שמשון: מעשה שהיה כך היה. כשחזרתי מארץ ישראל ונכנסתי לגאלאץ העיר, עברתי דרך מראה ואגב הצצה ראיתי כי פני נתכחשו מיום שיצאתי מביתי. אמרתי, כשאשוב לביתי ופני רעים הרי יוציאו חס ושלום דיבה על הארץ ויאמרו כי היא אוכלת יושביה, וכך ממש כבימי המרגלים. אשב עד שישכיחו פניי ויספרו גם הם מטוב הארץ ומשמנה". הנה בדיוק עד כאן מגעת אהבת הממשלה לעמה, בשינוי אחד קטן: שמא יאמרו את דיבתם האישית רעה. בעצם ימי הלוחמה הקשים שאנחנו עומדים בהם מנצלת ממשלת ישראל את מצב החרום שכולנו נתונים בו כדי להמשיך ולפגוע באזרחיה. וכך, מתחת לרדאר, היא מתכוונת על פי הפרסומים בעיתונות להכניס לחוק ההסדרים את הפרטתן של עשר חברות ציבוריות וביניהן התעשייה האווירית, רפאל, מקורות, דואר ישראל ועוד. ובנוגע לדיור הציבורי: הנה אוהבי ישראל הגדולים ביותר החליטו לא להקציב ולו פרוטה אחת לטובת הדיור הציבורי. בישיבת הוועדה לאיכות הסביבה אושר חוק (הותמ"ל) שהוא חוק לעידוד בנייה במתחמים מועדפים. החוק המקורי כלל הקצאה של 30% מהיחידות לשכירות מפוקחת לטווח ארוך. האוצר התנגד כפי שהוא התנגד להצעתה של ח"כ אורלי לוי אבקסיס לייעד 5% מהדירות שיתוכננו לדיור ציבורי. עמדת האוצר בדיון זה הייתה לא פחות מהאמירה הבאה: "דבר זה עלול לגרום לירידה בערך הפרויקטים". וכל זה בעת מלחמה שבה חלק מהלוחמים בעורף ובחזית סובלים לא רק ממחסור מחפיר, אלא כפי שראינו גם מסכנות ממשיות.

לכן כל האוהב, כל האוהבת באמת את העם המיוחד הזה, קשה העורף והעתיק, לא יפסיק את מאבקו למענו ולמען קיומו גם בימי מלחמה וגם בימי שלום והפסקת פעולות האיבה. כי אהבה היא אהבה כשהיא איננה תלויה בכל תנאי שהוא. כפי שלמדתנו המשנה:

"כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם. אֵיזוֹ הִיא אַהֲבָה הַתְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת אַמְנוֹן וְתָמָר. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, זוֹ אַהֲבַת דָּוִיד וִיהוֹנָתָן" (משנה אבות ה', ט"ז).

חבל שאהבתם של חלק ממנהיגינו לעמם תלויה בדבר – בכסף ובאינטרסים!