22 ינואר, 2015
ב' שבט, תשע"ה
מ"מוות, מוות ליהודים!" ל"אני יהודי!"
בבוקרו של אחד מימי שנת 1895 התאסף המון אדם לחזות בטקס השפלתו הפומבית של אלפרד דרייפוס בפאריס. "מוות, מוות ליהודים!", זעקו, צווחו וצרחו אלפי גרונות נשים, זקנים וטף. 120 שנה לאחר מכן, בשבוע שעבר, יצאו כשלושה מיליוני צרפתים לרחובות פאריס, לאחר שני אירועי הטבח – במערכת העיתון "שארלי אבדו" וב"סופר כשר" – חלקם נושאים את השלט "אני יהודי". במאה ועשרים השנים המפרידות בין שתי הפגנות ההמון המכוננות האלו, התרחשו שתי מלחמות עולם עקובות מדם על אדמת אירופה. ההבטחה של המהפכה הצרפתית משנת 1789 – "חירות, שוויון ואחווה" – הפכה לנהרות דם, שבהם זרם גם דמו של העם היהודי. אירופה כולה נענתה לקריאה מבוקרו של 1895 בפאריס. מוות לכל היהודים, לא רק לדרייפוס האיש הפרטי "הבוגד", אלא לכולם, בלי הבדלי מגדר, גיל, מעמד כלכלי ו/או חברתי.
השנה יציין העולם 70 שנה לתום מלחמת העולם השנייה. אירופה "חדשה" נולדה. אירופה סובלנית, הומניסטית, אשר סוף-סוף תגשים את ההבטחות הגדולות של יבשת בריאתה של הנאורות, כך קיוו הכול. אך "רוח בלהות מהלכת על פני אירופה" (בדומה לפתיח של המניפסט הקומוניסטי) – רוח בלהות ושמה גזענות. היבשת שהביאה לאוויר העולם את מוצרט וגתה, את הדמוקרטיה, הליברליזם והסוציאליזם, הוציאה מרחמה גם את מצע המזון למפלצת הגזענות האוכלת בה בכל פה, וככל שחולף הזמן גדל והולך תאבונה, צומח ושֹוגה, עד כי סכנה קיומית מרחפת על פני יבשתו של מרקס, שחזה בכתביו עבי הכרס את גאולת האנושות.
המבקשים לתלות את רצח העם היהודי באירופה בתהליכים כלכליים בלבד, אלה הרוצים לראות באיסלם את סיבת הסיבות לרצח ולג'נוסייד ההולכים וקונים להם שביתה בלבותיהם ובנפשם של רבים כל כך – מתעלמים משורש הדברים: פוטנציאל נפשו הגזענית של האדם, של כל אדם, בלא הבדל דת, גזע, מוצא ומגדר. השורש הפורה רֹאש ולענה הזה המצוי בכל אחד ואחת מאתנו. ככל אשר משביעים את תאבונו, בעוני, במלחמות, באבטלה ובשנאה, הוא פורח וצומח. וככל שמייבשים את בתי גידולו – קרי, מרחיבים את התקציב וכורתים בריתות שלום ושגשוג – הוא קמל, אך לעולם אינו נעלם! אשמתה הבלתי נמחית של אירופה, ובכלל זה צרפת, נעוצה במאות שנים של טיפוח המפלצת הזו על פני הגלובוס כולו. עניין שהם מוסיפים לעסוק בו בהתמדה ובעמקות גם בשנים האחרונות.
לפני כ-45 שנה, ב-1 במאי שנת 1970, נמצאה גופתו של המשורר היהודי פאול צלאן בנהר הסן, בפאריס. ימים אחדים קודם לכן התאבד בקפיצה מגשר מירבו שבעיר האורות, אל המים הקרים. צלאן, שמיעט להתייחס ליהדותו לאחר השואה, הגיע בשנות ה-50 של המאה הקודמת, למסקנה כי האנטישמיות ושנאת היהודים חיה, נושמת ובועטת בקרב האינטלקטואלים הגרמנים שלאחר מלחמת העולם השנייה.
היטיב לתאר את מסקנתו של צלאן גינטר גראס, חבר הוואפן אס-אס לשעבר, כשאמר שצלאן לימד אותו ש"לאושוויץ אין סוף". אכן, לאושוויץ ולגזענות אין סוף בנפש האדם, כל אדם, וברוחו. אך אל מול רעה חולה זו בנפשנו, קיימים גם כוחות אחרים, של אהבת הזולת, כל זולת! כפי שנאמר: "הֲלֹא-בַבֶּטֶן, עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ; וַיְכֻנֶנּוּ, בָּרֶחֶם אֶחָד" (איוב ל"א, ט"ו), אומר איוב על עבדו. הלא האלוהים שבראני ועשה אותי בבטן אמי, עשה וברא כך גם את עבדי. והלא חווה היא אם כל חי, של כל האנושות כולה, ולכן כולנו אנשים אחים אנחנו. ואל מול זה ובניגוד מוחלט להשקפה זו "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם" (בבלי, יבמות ס"א א'). אם תחדל האנושות לינוק עם חלב אמה את "חלב שחור של שחר" מפוגת המוות של צלאן – אשר ככל הנראה התייאש מהסיכוי שנפשו של האדם תינק משחר ילדותה את חביב אדם, כל אדם, שנברא בצלם – אולי תהיה תקנה לעולם האדם. תקנה שקודם לכול עליה להתחיל בנפשי, בנפשךְ, בנפשךָ.
לו יהי.
פסח
