23 אוקטובר 2015
י' חשוון תשע"ו
עשרים שנים חלפו מאז נורה בגבו ונרצח ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. ימים אלה של זיכרון ואזכרה, מציפים רגשות, מחשבות ותכנים, ערוצים שנחצבו לאורך שני העשורים בנפשנו. וכך חזרתי וקראתי פעולה אשר הוכנה לתנועה, תנועת הנוער העובד והלומד, מיד אחרי הרצח, והנושאת את השם ליצחק באהבה. בין שאר הדברים המופעים בפעולה זו מצוי גם טקסט של תאודור אדורנו מתוך מאמרו התורה הפרוידיאנית ודפוסי התעמולה הפשיסטית. אדורנו מנתח במאמרו זה את היסודות הפסיכולוגיים שהניח פרויד להבנת התופעה הפשיסטית, וכך הוא כותב:
המטרה הכללית של התועמלנים הללו היא ללבות באופן שיטתי… "פסיכולוגיה של ההמונים"… גישתו של התועמלן היא אכן שיטתית ופועלת לפי דפוס של "תחבולות" מוגדרות. זה חל… על עצם מהותם של התוכן וההגשה של התעמולה עצמה… פרויד מנסה לגלות את הכוחות הפסיכולוגיים הפועלים בהפיכת יחידים להמון: "אם היחידים בקבוצה מצטרפים לאחדות, מן הדין שיהיה משהו שמאחדם"… החיפוש הזה כמוהו כחשיפת יסוד המניפולציה הפשיסטית. שכן הדמגוג הפשיסטי, שעליו לרכוש את תמיכתם של מיליוני בני אדם לשם מטרות שבמידה רבה אינן עולות בקנה אחד עם האינטרסים הרציונליים שלהם, יכול לעשות כן רק ביצרו באופן מלאכותי את קשר התלות [הזה].
ומהו קשר זה?
בהתאם לתיאוריה הפסיכואנליטית, מאמין פרויד שהקשר, הממזג יחידים לכלל המון, הוא בעל אופי ליבידינוזי. לדעתו של מקדוגל, חוויה מענגת היא לנוגעים בדבר להתמסר שלוחי רסן כל כך לתשוקותיהם וכן להתמזג עם הקבוצה ולאבד את תחושת גבולות האינדיבידואליות… [פרויד מסביר] את ליכוד ההמונים בכלל מתוך עקרון ההנאה, כלומר מתוך הסיפוק הממשי או החלופי שמפיק היחיד בעקבות התמסרותו להמון… מאחר שנבצר מן הפשיזם לרכוש את ההמונים בנימוקים רציונליים, חייבת תעמולתו לסטות מדרך החשיבה השכלתנית, עליה להיות בעלת אוריינטציה פסיכולוגית ולגייס תהליכים אי-רציונליים בלתי מודעים ורגרסיביים…
חשבתי על פרשנותו זו של אדורנו לפרויד, כאשר קראתי את מאמרו של יוסי שריד על עצרת העשרים המתוכננת יחד עם תנועת בני עקיבא (הארץ, 2.10.15). דימיתי בנפשי את האנשים ששריד מפנה אליהם את תעמולתו. כיצד הם יושבים אל מול העיתון ומתמלאים עונג והנאה מהאופן שבו הופך שריד את כל חברי וחברות בני עקיבא ל"ההם"… הרעים, משתפי הפעולה עם הרצח הנתעב של ראש ממשלה. חשבתי לעצמי, מה בעצם רצה שריד להשיג במאמרו זה? הוא רצה בעצם להסתיר באופן מניפולטיבי את האפשרות שבקבוצת אנשים מסוימת יכולות להיות דעות שונות, מגמות שונות, מחשבות שונות. הפחד מפני האפשרות שמישהו יחשוב שבקרב הציבור הדתי-לאומי יש מחלוקות ואי-הסכמות מפחיד את שריד עד מוות. מדוע? כי אם מישהו מצאן מרעיתו אכן יחשוב כך, אז אנה יבואו הוא ומאמרי השטנה שלו? הוא ושיטת הגיוס שלו את ההמונים?
דימיתי לעצמי איך יוצא שריד בשצף קצף, ובקולמוסו המורעל, תוקף "ללא חת" את מי שיעז ויאמר כדבר ההכללה הזו על ערבים. הרי הוא עצמו היה מכנה את אותו כותב דמיוני פשיסט, מכלילן, שונא אדם וכד' (ובצדק). איך היה שריד מסביר באותות ובמופתים כי לא כולם אותו דבר, יש כאלה ויש אחרים ועוד ועוד. אבל כלפי בני עקיבא? אין הדבר כך. בני עקיבא, כמייצגי הציונות הדתית, הם האחר האולטימטיבי ששריד מגייסו מפעם לפעם כדי לשמור על מחנהו, כדי לעורר אותן תחושות רדומות של כעס ואיבה, הנאה ועונג ההופכות יחידים להמון חסר מחשבה עצמית.
אין איש החף מטעויות. רבים, ובהם כותב שורות אלו, חטאו וחוטאים ב"הכללה", אך לא כשיטה וכדרך לגייס תהליכים בלתי מודעים כדי לפגוע במתכוון בציבור אחר, להשניא את האחר, להופכו לבלתי לגיטימי, והכול בדרך מניפולטיבית, תועמלנית ומתוחכמת המזלזלת בכושר השיפוט של קוראיו, דבר המעיד כאלף עדים על האופן שהכותב עצמו תופס בני אדם בכלל.
לומר את האמת לאמיתה, גם אני הרגשתי רגש של עונג מסוים כשקראתי את דבריו של יוסי שריד. נזכרתי במאמריו מהשנים האחרונות, שבהם תקף אותנו, תנועת דרור ישראל והנוער העובד והלומד, על אותו רקע בדיוק. חשבתי לעצמי, אשרינו שזכינו להיות יחד עם בני עקיבא, האחר האולטימטיבי של שריד. סימן הוא כנראה שאנו עושים דבר ראוי ונכון, המאיים על שיטתו של שריד לגיוס ההמונים.
פסח
