וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ  לְדוֹאֵג סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב  דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים… וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב".

(שמואל א, כב, יח-יט)

למרות הפשע הנורא, שביצע שאול אשר "הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק", אין המקרא מונה את חטאו זה כאחד החטאים הנוראים, אשר הביאו את אלוהים למסור את מלכותו לרעו הטוב ממנו, דוד בן ישי:

"וַיָּמָת שָׁאוּל, בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוָה, עַל-דְּבַר יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-שָׁמָר; וְגַם-לִשְׁאוֹל בָּאוֹב, לִדְרוֹשׁ. וְלֹא-דָרַשׁ בַּיהוָה, וַיְמִיתֵהוּ; וַיַּסֵּב, אֶת-הַמְּלוּכָה, לְדָוִיד, בֶּן-יִשָׁי".

(דברי הימים א, י, יג-יד)

והנה, למרבה הפליאה, מסתבר שלא רק שהחרבת נֹב על יושביה אינה נזכרת כאחת הסיבות שבגינן הודח שאול, אלא שבין העילות ניתן למצוא דווקא את הנימוק ששאול, בניגוד להנחיה האלוהית, לכאורה, חמל על אגג מלך העמלקים ולא היכה לפי חרב אותו ואת כל אשר לו, כפי שעשה בנֹב:

"עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת-עֲמָלֵק… וְלֹא תַחְמֹל, עָלָיו; וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד-אִשָּׁה, מֵעֹלֵל וְעַד-יוֹנֵק, מִשּׁוֹר וְעַד-שֶׂה, מִגָּמָל וְעַד-חֲמוֹר… וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל-אֲגָג… "

(שמואל א, טו)

על פרשה זו כותב מרטין בובר:

שוב איני זוכר בדיוק מה העלה את השיחה לאותו פרק בשמואל א, שבו מסופר כיצד מביא שמואל לשאול את דבר ה': ״אשר דיבר אלי הלילה, כי קרע ה׳ את מלכות ישראל מעליו" ואחד הטעמים לגזירה זו הוא שחמל על אגג מלך עמלק המנוצח ולא המית אותו. סיפרתי לאיש שיחי מה נורא היה עלי כבר בימי נערותי לקרוא דברים אלה כדבר ה׳… אמרתי לבן שיחי: ״מימי לא יכולתי להאמין כי אמנם היה זה דבר האלוהים. אין אני מאמין בזה״… ״מאמין אני״, אמרתי לו מבלי לשקול דברי, ״ששמואל לא ירד לסוף דעתו של אלוהים״.

 (מתוך: "פגישות")

מדוע, אם כך, מתעלם המקרא מפשע נֹב כאחד מהמניעים שגרמו להסבת מלכותו של שאול לדוד? רמז לתשובה, ניתן למצוא, אולי, בסוגיה אחרת – בסיבות שנותן המקרא לכך ששלמה, ולא דוד, הוא זה שזוכה לבנות את בית המקדש. הרי בפרקנו, דברי הימים כח, מסביר זאת דוד בדבריו של אלוהים אליו: "וְהָאֱלֹהִים אָמַר לִי לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה וְדָמִים שָׁפָכְתָּ" (סיבה דומה נותן דוד בהסבר לשלמה, בנו, בדברי הימים א, פרק כב), אבל סיבה זו אינה מוזכרת ולו ברמז בפרקים אחרים בהם נסקרים דבריו של נתן הנביא לדוד באותה סוגיה ממש (שמואל ב, ז; דברי הימים א, יז). כיצד, אם כך, קשורות הסיבה "החסרה" להדחת שאול, והסיבה "הנוספת" לכך שדוד לא זכה לבנות את בית המקדש?

"מִי יָצַר אֵל וּפֶסֶל נָסָךְ לְבִלְתִּי הוֹעִיל" אומר ישעיהו, "הֵן כָּל חֲבֵרָיו יֵבֹשׁוּ וְחָרָשִׁים הֵמָּה מֵאָדָם… אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי… הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם" (ישעיהו, מד), "מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית וּמִקֶּדֶם אֲשֶׁר לֹא נַעֲשׂוּ אֹמֵר עֲצָתִי תָקוּם וְכָל חֶפְצִי אֶעֱשֶׂה" (ישעיהו מו).

מי הוא האדם, שואל ישעיהו, גם אם הוא מלך רב עוצמה, בהשוואה לאלוהים? "אֲדוֹן עוֹלָם אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא… וְהוּא רִאשׁוֹן וְהוּא אַחֲרוֹן, לְכָל חֹמֶר וּלְכָל צוּרָה" קובע הפיוט המושר טרם תפילת שחרית ואשר מחברו לא נודע. "בְּלִי רֵאשִׁית בְּלִי תַכְלִית…בְּלִי עֵרֶךְ בְּלִי דִּמְיוֹן, בְּלִי שִׁנּוּי וּתְמוּרָה". כלומר, את הדרכים בהן מושל האלוהים בעולמו-עולמנו לא נבין לעולם, ולכן עליך האדם מוטלת האחריות לפענח את הכוונה העמוקה של האלוהים, ויש שיגידו של כוחות הטבע, גם כאשר אלו מציגים, לכאורה, סתירות עמוקות ו"קרעים" שלכאורה אינם ניתנים לאיחוי. על כך כתב "בעל הסולם"(הרב אשל"ג) במאמר הערבות  כי:

הריני שואל: אולי אין לבקש כל עיקר את תיקון הקרע הזה מצד המשגיח, אלא כל התיקון הגדול הזה מצוי בידי עצמנו?

העובדה שחטאו של דוד, "דמים שפכתי", לא צוין במפורש בדברי האלוהים, כפי שפשעו הנורא של שאול ברצח הכוהנים והשמדת העיר נֹב על יושביה אינו נמנה עם חטאיו, באה ללמדנו כי ההיסטוריה שאותה אנחנו רואים בעיני הבשר והדם שלנו איננה התמונה המלאה, ובהכרח איננה גם המדויקת ביותר, וכי האל מכלכל את עולמו באופן שונה מזה שבני אדם בשר ודם סבורים.

אלה החושבים בלבם כי כוחם במותניהם להשמיד ולהרוס, להתייהר ולהתפאר, להתגאות ולרמוס את האחר – ורע לא יאונה להם– ייווכחו כי עולמנו מתנהל אחרת, וכי "עֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קוהלת ג, א).  במובן זה הבין דוד את אשר לא הבינו קודמיו ולא הבינו יורשיו – כי על אף שאין הדברים מושמעים במפורש ובפומבי על ידי האל, הם תמיד מצויים שם, ממתינים לשעתם; והחובה לפרשם ולהכריע לגביהם בכדי לתקן את עולמנו, מוטלת עלינו – כל התיקון הגדול הזה מצוי בידי עצמנו!

לכן זכה דוד להיות עבד ה', על אשר הבין כי שפיכות דמים אינה נעלמת ואינה נאלמת – לא מהאל ולא מבני האדם; וכי על המנהיגים והמנהיגות לחשב את מעשיהם לא רק מנקודת המבט הצופה למידי,  לכאן ולעכשיו, לגבהות לבם ולמידתם – אלא לרחוק, למורכב, לדברי הימים – כי שופך דמים לא יבנה בית האלוהים.

***

(המאמר נכתב בהשראת פרק כח בספר דברי הימים א, ופורסם במקור במסגרת פרויקט 929 בתאריך ז בסיוון תשע"ח, 22.5.2018)