לכבוד יום האישה הבינלאומי.
קוראים לי שירי. השם שלי נהגה בלשון ציווי, עלי להשמיע את קולי. לא זו בלבד אלא שאני מצווה לשיר, לבטא את המאוויים העמוקים ביותר שלי.
מי שמכיר אותי וודאי יתהה: הרי על פניו אני משדרת ביטחון עצמי מובהק. אז הפעם, בעזרת הפלטפורמה של יום האישה, אשתף במחשבות ורגשות על הקושי להשמיע את הקול שלי, ויתכן שגם את, הקוראת תחושי הזדהות, יתכן שגם לך קשה להשמיע את הקול שלך.
לא תמיד היה חוקי שנשמיע את הקול שלנו. זכות הבחירה לנשים קיימת בישראל מאז הקמת המדינה והייתה פרי של מאבקים ארוכים, קשים ואלימים לקבל הכרה בהיותנו בסך הכל שוות ערך לגברים. האם הלכת להצביע בפעם הראשונה השנייה או השלישית? האם הרגשת ששומעים את קולך?
אנחנו חיות בחברה שבה, על פניו, כל אחת מאיתנו חופשיה לעשות כרצונה. זה נכון אבל כמו הרבה דברים אחרים מורכב מרכיבים שונים.
את יכולה להחליט לא להביא ילדים אבל את תקבלי את השוט החברתי היהודי-ישראלי שדורש ממך להיות אמא.
את יכולה להיות מנהיגה, מובילה במקום העבודה שלך, אבל כשתחזרי הביתה את מצופה לתחזק את מטלות הבית.
את יכולה שיהיו לך חיי אישות טובים, את אפילו מצופה להיות כזאת, אבל בשקט, בלי להיות בולטת יותר מדי, בלי להיות יותר מדי מרוצה.
מותר לך להיות פמיניסטית, אבל תמיד תקפוץ מישהי אחרת ותגיד לך שהפמיניזם שלך פחות טוב משלה, שאת טועה ושהיא צודקת. מותר לך להיות פמיניסטית אבל לרוב יהיה גבר שיזכיר שיש חשיבות לאחדות המאבקים ויתכן שהמאבק הפמיניסטי פחות חשוב כרגע. אולי יהיה גבר שרק בצחוק יגיד שאנחנו כועסות מדי ושאולי כדאי שנחייך קצת. גם בחדר הלידה היה מרדים שקרא לי חמודה.
אז איך את אמורה לדעת מה את רוצה ככה?
קשה מאוד להקדיש את הכוח להקשיב למאוויים הפנימיים שלנו כנשים, מה אני באמת רוצה? מה באמת משמח אותי? מה מאתגר אותי?
אנחנו גדלות ולומדות להגיש עזרה, להיות אמפתיות, חברות, להקשיב, לתת מקום, אבל מעט מעט מדי אנחנו לומדות להיות זקופות ובטוחות בעמדה שלנו.
כשאנחנו מרימות את הראש תמיד אפשר להגיד שאנחנו אגרסיביות, כלבות, לא נעימות. כשאנחנו בוחרות להיות בשקט תמיד אפשר להגיד שאנחנו כנועות, ללא כוח רצון, או ילדות טובות.
מותר לנו להשמיע את הקול שלנו. מותר לשים כיסוי ראש או חיג'אב אם זה גורם לנו להרגיש כמו בנות מלך, מותר לנו להיות טבעוניות, אוכלות בשר או כל מה שטעים לנו. אני אישית "יצאתי מהארון" ואוכלת מרק בבוקר, למה? אני לא חייבת הסבר לאף אחד, כי ככה טעים לי.
אנחנו יכולות להרים משקולות, להצביע נגד הפלות, לשים לק ג'ל, לנקות את הבית כל יום, לאכול חפיסת שוקולד שלמה לבד. אנחנו יכולות לעשות כל שעולה על רוחנו. ובלבד שסוף סוף אחרי אין ספור דורות נשמיע את הקול שלנו.
יתכן שהקול שלי לא יהיה ערב לאוזן, אבל זה לא צריך לשנות לאף אחד. מותר לא להסכים איתי, מותר להתנגד לי ובלבד שיהיה ברור שעל מנת לצמצם את המחלות שנובעות מדיכוי, מחלות שמכובסות להיות תחת המטרה של הפסיכולוגיה, יש צורך באחריות נוספת של הסוציולוגיה, של מעצבי דעת הקהל. לא יתכן שאחוז גבוה של מחלות נפשיות, הפרעות אכילה ומחלות גופניות שונות מאובחנות באופן חלקי להיות מחלה של אישה או נערה יחידה. יש פה מגפה רחבה יותר מקורונה, קוראים לה פטריארכיה. התפיסה שיש מקבל החלטות אחד, או קבוצה קטנה של מחליטים.
מותר לך לבכות רחל אמנו , מותר לך להשמיע את קולך. בנותייך צריכות לשמוע ולראות אותך בוכה, צורחת. אפשר כבר לבכות, כולנו מתאספות סביבך רחל. כולנו אחת עם השנייה, אנחנו פותחות את שערי התקווה אחת עבור השנייה – בסולידריות בתחושת של אחיוּת, sisterhood, זו הדרך שלנו.
שירי בר-שלום (סולומון)
מנחה סגלי חינוך
אמא לשני ילדים ושרקן
חברת דרור ישראל
