הקנאה שבאנטישמיות, או שמא האנטישמיות שבקנאה

לָמָּה חָרָה לָךְ

"לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ."

(בראשית ד', ו'-ז')

בבואו להסביר את מהותה העמוקה של האנטישמיות (שנאת ישראל, שנאת היהודים), כותב פינסקר את הדברים הבאים:

"היודופוביה (שנאת יהודים) היא מחלת נפש (פסיכוזה). בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית זה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי… כוחות חשוכים אלה, בדומה לשאר איתני הטבע העיוורים, יש לרסנם בחוזק יד, אם ישנו הכוח הגשמי לכך, ואם אין – יש לסטות מעל דרכם."

נתבונן על הטקסט הזה של יהודה לייב פינסקר, שהיה רופא במקצועו. בין שאר דבריו הוא טוען בחיבורו "אוטואמנציפציה", משנת 1882, כי השנאה ליהודים נובעת ממספר סיבות, ובהן כי ליהודים אין מולדת ואין להם ייצוג ראוי כעם בין העמים, ריבון במדינה משלו. מצב חריג זה של היהודים הוא שיוצר את אותה פוביה, בקרב העמים השונים, מחלה פסיכוטית הנשענת על הפחד מהחריגות היהודית.

פינסקר מסיק שככל שמצב חריג זה יימשך, היודופוביה תאכל בכל פה בקרבנותיה, ואין כל דרך אחרת מלבד "לסטות מעל דרכה": לברוח ממנה ולאיין את הפחד הפסיכולוגי הזה באמצעות הקמתה של מדינה יהודית עצמאית, שעם הקמתה ייכנס העם היהודי להיסטוריה כאחד העמים הנורמליים, ובא לציון גואל.

כמה עשרות שנים אחרי פינסקר, כתב אהרון דוד גורדון כי "שורש שנאת היהודים הוא הטלת דת לאומית אחרת (היהדות) על ידי הנצרות". כלומר: שנאת ישראל קשורה דווקא בטינה על מה שתפסו העמים הפגניים ככפייה שכפתה עליהם היהדות, אשר התגלגלה בנצרות, וכפתה עליהם אמונה בשילוש הקדוש במקום במגוון האלים שהציעה להם הפגניות. בכך שכפתה על העמים מעבר מאמונה במוחשי שופע אלים, לאמונה באל מופשט, בלתי נראה ונתפס, שיבשה, לכאורה, היהדות לחלוטין את "המשק הנפשי" שלהם והביאה על עצמה את השנאה והאנטישמיות.

שנים רבות לאחר פרסום ספרו המהפכני של פינסקר, ולאחר ניתוחו של גורדון, כתב בן ציון נתניהו את ספרו "מקורות האינקוויזיציה". בעבודת הענקים שעשה, הציע נתניהו מספר מסקנות מעוררות מחשבה. ראשית, טען שבניגוד למה שאנחנו מדמים לרוב, האינקוויזיציה נוסדה לא כדי לרדוף יהודים, אלא כדי לרדוף נוצרים, או ליתר דיוק, מתנצרים. רוב דלת העם היהודית בחרה בגירוש מספרד (1492) בשל הסירוב להמיר את דת אבותיהם, ואילו האליטה שנותרה בספרד והמירה את דתה זכתה לעדנה יוצאת דופן ואיישה משרות בכירות ותפקידים רבי מעלה, שכיהודים לא יכלו להגיע אליהם קודם לכן.

הניעות (מוביליות) החברתית-כלכלית של מתנצרים חדשים אלה, שמקרוב באו לזרועותיה המחבקות של הנצרות, הרקיעה שחקים והצלחתם גברה והלכה לפניהם. מציאות זו, לפי נתניהו, הביאה את המעמדות שנפגעו מהצלחתם של המתנצרים החדשים למצב נפשי שאיננו רחוק מזה שתיאר פינסקר באוטואמנציפציה. אלא שבניגוד למחשבתו של פינסקר, כי השנאה ליהודים נובעת מהעובדה שהם אינם עם ככל העמים, בעל קרקע לרגליו וריבונות בידיו, העלה פרופ' נתניהו את הסברה כי שנאת היהודים נבעה דווקא מקנאה. זו יצרה אצל המעמדות הגבוהים מקרב הנוצרים הוותיקים מועקה ותסכול קשים ודרבנה אותם לפגוע במצליחנים חדשים אלה, אשר תפסו, לשיטתם, את מקומם, וגזלו את יתרונם. בספרו החשוב "האנוסים", מאשש פרופ' ירמיהו יובל את תפיסותיו אלו של נתניהו.

נראה כי הכעס, הפחד והעצב מהמצב הניעו את הספרדים שנפגעו מהניעות החברתית של המתנצרים, שבאה על חשבונם, לבקש דרך לפגוע בעושי חיל אלה, והדרך נמצאה בקלות יחסית: חיפוש מפליל אחר ריטואלים דתיים שיוכיחו קשר בין המומרים, אשר זכו להצלחה בתוקף כשרונם, ליהודים, "רוצחי ישו". והיש בעיני העם חטא נורא מהיות משתייך לרוצחי המשיח? השימוש בקשר, או בקשר לכאורה, לדת היהודית, על מנת לאיין את הצלחתם של המתנצרים החדשים, הביא לעולם את האינקוויזיציה. אלא שתגלית זו של פרופ' נתניהו מעוררת שאלות כבדות ועמוקות הקשורות במשמעות האוניברסלית, ולא רק זו היהודית, של התהליך שאותו חשף.

אחת משאלות אוניברסליות אלה מבקשת את פתרונה בהתייחס למקומה של הקנאה כמחוללת האנטישמיות, וככזו המסוגלת להמיט אסונות בקנה המידה של האינקוויזיציה. "לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ?" שואל האלוהים את קין, אך ברור מתוך הסיפור התנ"כי כי הסיבה לתחושתו הקשה של קין טמונה ביתרון שזכה לו הבל אחיו, כשהביא מנחה מעולה יותר וזכה כך באהדת האלוהים.

הרצון, אם כך, להיות במקומו של הבל, ולא במקומו ה"נחות", הניעה את נפשו של קין לסערת רגשות שבסופה רצח את אחיו מתוך קנאה והביא לעולם את הרצח הראשון. אלוהים מנסה ללמד את קין לשלוט ברגשותיו ואומר לו "אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ". הקנאה, קובע הקב"ה, היא בת שליטה. ניתן לנווט אותה לדרבון האדם להתפתחות ושכלול, ולהשגת הישגים גדולים שאינם נופלים באיכותם מאלו של חברו, שבו הוא מקנא עד להשחית.

כתבה מתוך "דבר ראשון", אנטישמיות באירופה, דצמבר 2018

ראי ראי שעל הקיר

אלא שכאשר האדם איננו משוכלל דיו מבחינה נפשית, ואינו מסוגל לשלוט ב"צד הצל" שלו, בקנאתו הבלתי רציונלית, סערת נפשו הופכת לעיתים לפתולוגיה, העשויה להתפתח לאפידמיה, הקשורה בתחושת הערכה עצמית ירודה ובחוסר יכולת להאמין כי מסוגל הוא להגיע למדרגה זו, שבה נמצא חברו. כדבריו של אריך נוימן:

"רגש-הנחיתות בא על פיצויו היתיר בנטייתו של האדם למצוא אישור לערכו, וכך הוא מביא להדחיה מוגברת".

הדחיה, בשונה מהדחקה, לפי נוימן, היא פעולה של הרחקה בלתי מודעת של התכנים והנטיות הנוגדים את הערך המוסרי-החברתי השליט אל הלא-מודע. להרחקה בלתי מודעת זו יש השפעה חוזרת גדולה מאוד על חיי הנפש. נוימן ממשיך:

"השלכת הצל נעשית שיטתית, ונוצרות תגובות פאראנואידיות ביחידים ובעמים, שנטייתם האגרסיבית המודחית מתבטאת בפחד מפני רדיפות מצד אחרים ומצד הסביבה כולה. התאוריות על מדיניות-הכיתור, על הקשר שקשרו זקני-ציון, על הסכנה הלבנה, הצהובה או השחורה, על תאוות הכיבוש של הקאפיטליזם או הבולשביזם – כל תורות הטירוף האלה לא נבראו אלא כדי להדחות את האגרסיה ואת הצל המקננים בבעלי התורות האלה עצמם[1]. "

תהליך זה שעליו מצביע נוימן משחרר בתורו את מה שהמקרא היטיב לתאר בשיר השירים כתוצאת הקנאה: "קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים, ח', ו'). כלומר, הרצון לשרוף, לאבד ולסלק מנגד עיניך אחת ולתמיד את האובייקט שבו אתה מקנא. תיאר זאת במדויק גם יגאל אלון, כשכתב: "מנהגו של עולם הוא: המכוער דוחה את הטהור והיפה, כדי להישאר לבדו מול המראה. מנגנוני ההגנה העצמיים כבר יהפכוהו ליפה בעיני עצמו…".

הכעס הפנימי והעמוק הזה, המתעורר בשל הקנאה, כעס יסודי הנמצא, לפי חכמי הפסיכולוגיה, במעמקי תת-המודע שלנו, נובע, כנראה, מהעובדה שאין לי חזקה על מה שיש לך ואין בכוחי לנווט את האנרגיה ההרסנית שבי למקום החיובי, שעליו עומדת הגמרא בקביעה "קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה" (בבא בתרא). כלומר, אין כל צורך ברצח האובייקט שבו אני מקנא, בהעלמתו, באיונו או בהתעמרות בו. אני יכול גם לעשות ככל יכולתי להתעלות למדרגתו – מבלי לפגוע בו, ולתרום כך לעצמי ולעולם. אלא שניווט האנרגיות האלה למקום בונה הוא תהליך מורכב מאוד, שלא כל אחד מסוגל לו:

"גרעין האמת בתפישה הטוענת לשווי בין בני אדם נעוץ בשווי הטבע האנושי. וכיום מסתמנים ניצני ההכרה, כי זהות זו מושרשת בטבע המעמקים של האדם, בבלתי מודע הקולקטיבי.

הבלתי מודע הקולקטיבי מסתעף מן התגובה האינסטינקטיבית הקמאית השווה בכל בני האדם. הוא שעושה את האדם לאדם, בניגוד שבינו ובין כל שאר בעלי החיים… אך בניגוד לשווי שבמבנה המעמקים, יש אי שווי בולט … (ב)נטיות שבירושה ודרך החינוך, השפעת הקולקטיב והאינדיווידואליות – כל אלו משתלבות זו בזו ומתנגשות זו בזו בדרך מסובכת ביותר. אך כדי להקדים תרופה למכה ולמנוע סילופים מוטב להדגיש עם כל זאת כי דווקא בתקופה של אי צדק חברתי יש בעקרון השווי בין בני אדם כדי לבסס את הזכות לתבוע את התפתחותו של היחיד ולסלק את המכשולים על דרך ההתפתחות הזאת, הנובעים מתנאים חיצוניים בלתי צודקים".

לטענתו של נוימן, אם כך, השוויון בין בני האדם קיים בטבענו האינסטינקטיבי. כלומר, בתגובותינו האינסטינקטיביות-האוטומטיות,  הקשורות במבנה המעמקים הנפשי-ביולוגי של כולנו. אי-השוויון מופיע בכושרנו להכיל ובעיקר לעבד תכנים של רוע, מבלי ליפול קורבן לאינסטינקטים אלה, ביכולתנו להקשיב ולפעול מנפש הראש במקום מנפש הבטן האינסטינקטיבית.

תהליך שכזה, קרי ללמוד להקשיב לנפש הראש ולא לנפש הבטן, לדעתו, יכול לפתח אנושות אנושית יותר, שדרך פתרון הקונפליקט שבה איננה באמצעות הרצח והמלחמה, ודבר זה קשור, לדעתו, בהגברת השוויון בחינוך, ברווחה וביכולת לאפשר לאדם, לכל אדם, למצוא בתוך עצמו את הכוחות להיות נשלט פחות על ידי צד הצל שבו, המביא לאסונות איומים; ולהתבסס יותר על כוחות תודעתיים שבכוחם לרסן את צד הצל (הבלתי נשלט והבלתי מודע) המביא לקנאה, הגוררת אחריה לעיתים, כפי שראינו, גם מעשים קשים וכואבים.

בניגוד לנוימן, שמואל הוגו ברגמן כותב על הדבר המשווה אותנו וההופך אותנו לשווים. זה איננו הצד הביולוגי האינסטינקטיבי, אלא דווקא הצד המוסרי שבנו, הצו המוסרי הוא המשווה אותנו:

"הסעיף הראשון של הצהרת זכויות-האדם מטעים, שכל בני-אדם נולדים שווים בזכויותיהם. הלכה פסוקה ניתנת כאן, התובעת עדיין את הצדקתה. האם שוויון זה כה מובן מאליו הוא, שאפשר לנסחו כמושכל ראשון שאינו זקוק לראיה?! לאמיתו של דבר, מתמיהה הצהרה זו. שיויון זכויות לכל בני-אדם, יהיה גזעם מה שיהיה, צבעם מה שיהיה, דרגת התפתחותם מה שתהיה! ואנו הלא יודעים היטב – ומבשרנו חזינו – שאין בני אדם נוהגים בהתאם לסעיף ראשון זה, ושהפליה בין בני-אדם – בחוק או בנוהג – קיימת אפילו בארצות העומדות כיום בראש המלחמה לדמוקרטיה! ואתה, הקורא, האם בחייך, ביחסך אל בני-האדם מגשים אתה עיקרון זה של שיויון-הערך ושיויון-הכבוד של כל בן-אדם?

הדמוקרטיה המוסרית הקדימה כאן את ההתפתחות ההיסטורית-ממשית של האנושות. אולם רק על-ידי כך שהעמים האנטי-דמוקרטיים עשו את עיקרון אי-השיויון של הגזעים ליסוד תורתם, הכריחו את הדמוקרטים לבחון מחדש את יסוד השקפתם. מתנגדי הדמוקרטיה סמכו, כביכול, על הביולוגיה, שתוכיח את יתרונו של גזע-האדונים לגבי גזעים אחרים. ה"הוכחות" האלה היו אמנם מדומות, אך אין כמדע עומד לימין אי-השיויון.

על כל פנים אין הוא עומד, כנראה, לצידה של הדמוקרטיה ולתביעת השיויון של כל בני-אדם. שהרי מהו פירושו של שיויון ביולוגי? שיויון הכבשים בעדר, שיויון החסידות בלהקה; אם מישהו יקבע אותו, לא תהיה בו עובדה המחייבת זכויות, אלא עובדת הטבע בלבד.

הדמוקרטיה, הרוצה להוכיח ש"כל בני-אדם נולדים שווים בזכויותיהם", לא תמצא סעד במדעי-הטבע. לא העובדות של הביולוגיה או הפסיכולוגיה תוכחנה את שיויונם של כל בני-אדם, אלא רק ההתעמקות הפילוסופית בשאלה: האדם – מהו?…

"ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו…" (בראשית א' כ"ו). תורה זו של ספר בראשית על האדם שנברא בצלם, היא היסוד האמיתי של הדמוקרטיה… זהו היסוד לשיויונם של כל בני-האדם… עוד ארוכה וקשה הדרך, שבה תצטרך האנושות ללכת, עד שתבין – במחשבה ובמעשה – את עומקה של התורה הזאת על האחדות המהותית של המין האנושי, המיוסדת על אחדות הייעוד המוסרי של האדם "לתקן עולם במלכות שדי".

הצמח או החיה אינם מכירים שום צו, שום שאיפה ודחיפה לקראת מטרה מעבר להם, שטרם הושגה. ואילו האדם חי מתוך הדחיפה הפנימית, דחיפת הצו המוסרי הפועם בו עד יום מותו. האדם הוא אדם באשר הוא משועבד לחובתו המוסרית, והחובה המוסרית שווה לכל בני האדם ומשווה אותם… כך מלמדת אותנו תורת-המוסר להבין את מהות האדם. וכמו במקרים רבים אחרים, הקדימה גם כאן המחשבה הדתית בציוריותה את המחשבה הפילוסופית."

כתבה מתוך YNET, אנטישמיות בצרפת, דצמבר 2018

קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ

הצו המוסרי, על פי ברגמן, הוא הבסיס לשוויון בינינו. אבל מה קורה כאשר הצו המוסרי הבא מן התודעה, מנפש הראש, כדברי נוימן, נתקל בצו אינסטינקטיבי עמוק יותר, הבא מנפש הבטן המחוללת בקרבנו פורענויות יוצאות דופן? על מקרה דומה לכך למדנו לאחרונה בפרשת "וישב", שבה מסופר על קנאת אחיו של יוסף ביוסף, קנאה שהביאה כמעט לרציחתו?

 "יִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם… וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל-אָחִיו:  הִנֵּה, בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה–בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת, וְאָמַרְנוּ, חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ; וְנִרְאֶה, מַה-יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו."

הרב חיים וידל מתייחס לעצמתה ולשכיחותה של הקנאה. בדבריו על הפרשה הוא כותב:

"…"וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ד, ד). כיוון שהקנאה כה אופיינית לאדם, לא רחוק בעיני לדבר על 'קנאת חינם' במקביל ל'שנאת חינם' ו'אהבת חינם', כלומר קנאה שאינה תלויה בדבר. קנאה שהינה, כמו אהבת חינם ושנאת חינם, תגובה עצמית לעצם קיומו של הזולת".

בהמשך דבריו מביא וידל מתוך מסכת שיר השירים רבה: "ד"א כי עזה כמות אהבה, אהבה שאהב יצחק את עשו הה"ד (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו, קשה כשאול קנאה, שקנא עשו ליעקב, שנא' (בראשית כ"ז) וישטום עשו את יעקב" וכותב כי:

"האהבה היא טוטלית והיא ענין של חיים ומוות, לכן היא אינה יכולה להיות סובלנית לכל מה שמאיים עליה. הקנאה היא תולדת האהבה אך משהיא מופיעה, היא מאפילה עליה בעוצמתה ובעצם ממיתה אותה. אפשר שהשאלה שבדרשה: ומה תעשה אהבה בצד קנאה?, היא רטורית. אכן אין לאהבה מה לעשות לצד הקנאה. יתר על כן, כשמופיעה הקנאה חדלה האהבה להתקיים ומה שגרוע יותר היא מותמרת בשנאה גדולה ואיומה. כמו שרק אהבה יכולה לחולל. למשל כמו בסיפור של אמנון ותמר – וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְדוֹלָה הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׂנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ וַיֹּאמֶר לָהּ אַמְנוֹן קוּמִי לֵכִי (שמואל ב יג טו)".

מוטיב זה, אם כן, של הקנאה, מתברר שוב עד כמה הוא נטוע עמוק בנפש הבטן ועד כמה הוא מחולל פורענויות גם בקרבה ראשונה, דוגמת אחים ואחיות, ואף אם מערכות היחסים שלהם מלאות אהבה. כך או כך אנחנו מבינים כי הקנאה כמחוללת האנטישמיות, רדיפת היהודים, ומגפת השנאה בקנה מידה שהביאה לרצח המוני, איננה רק תופעה הקשורה ביהודים וברדיפתם, וכי מדובר בתופעה אנושית אוניברסלית, שקיימת בכל מקום שבו היא חורגת מיכולתם של האדם והחברה שבתוכה הוא חי להתמודד עם האנרגיה האיומה שאותה היא יוצרת ולנווט אותה למקום של בנייה ויצירה.

בסיפורם של יוסף ואחיו יש מוטיב נוסף בעל ערך, והוא השנאה המיוחדת "לבעל החלומות", ליוצא דופן זה, שאיננו הולך בתלם, שעליה מספר עובדיה חממה, בשירו "בעל החלומות":

"הנה בעל החלומות הזה, ויראו אותו מרחוק

ובטרם יקרב אליהם, יתנכלו אותו להמיתו

מה החלום הזה אשר חלמת?!

האם משול למשול עלינו באת ?!

אנכי מבקש את אחי,

אבל תועה בשדה… אללי

וזו השנאה לבעל החלומות,

הקנאה לבעל החלומות

השנאה, הקנאה, הקינה על בעל החלומות…

וזו התפילה למען החלומות

התהילה למען החלומות

השירה השבירה הכבירה למען החלומות…

הנה בעל החלומות הזה, ויראו אותו ממרחקים

ולא ראוהו מקרוב, ראו רק גאווה וכתונת פסים

מה החלום הזה אשר חלמת?!

ומה החזון הזה אליו נבחרת?!

אנכי שלום – עולם מבקש,

אבל מהלך בשדה של בורות ושל אש

וזו השנאה לבעל החלומות

הקנאה לבעל החלומות

השנאה,  הקנאה, הטינה, לבעל החלומות…

וזו התפילה למען החלומות

התהילה למען החלומות

השירה השבירה האדירה למען החלומות…

ויש פתרונים לחלום… פול ניפול אל הבור

היכן שאין קרבה, אהבה, ענווה הקשבה ומזמור

וחושך לא מגרשים במקלות

 ואת האור לא ניתן לכסות

לא בבור או מצור,

את האור הטהור לא ניתן לכבות.

וזו הקנאה לבעל החלומות

השנאה לבעל החלומות

אין נביא בעירו, בשירו…

על ניסים ועל נפלאות

וזו התפילה למען החלומות

התהילה למען החלומות

השירה השבירה האדירה למען החלומות

הקנאה המיוחדת הזו, אם כך, ב"בעל החלומות", זה "ששלום עולם מבקש" ובשל כך נרדף, היא קנאה מיוחדת במינה, הרודפת את העם היהודי בכל תולדותיו. גם קנאה זו איננה ייחודית לרדיפת היהודים, והיא, מן הסתם, מושרשת בכולנו ומפעילה בנו כוחות עמוקים המשתלטים עלינו כפרטים וההולכים ומתפשטים לתוך הרקמה החברתית והקהילתית.

נראה, אם כך, כי תפישותיו של נוימן מותחות קשר הדוק בין המתחולל בנפש האדם פנימה – קנאה – והמתחולל בקהילה ובחברה בכלל. במאמר "חברותות מתהוות ותיקון עולם" מוסיף על כך אברהם שפירא את הדברים הבאים, בהתייחסו להתפתחות במחשבתו של בובר:

"… הוא התחיל מ"האני [ה]עולה מתוך יחס אל האתה", התרכז בהנחה ש"רק אדם עם אדם הוא דמות-אדם שלמה" בלא להידרש באופן ממשי לתהליכי התהוות האישיות (אינדיווידואציה). אט-אט הוא נוכח שלמעקשים החיצוניים יש מקור אישי-פנימי, ששורש משברי היחסים הוא במשבר האדם. ועל כן יש תחילה לחדש את האדם מתוכו. בשלה בו ההכרה שהבא לתקן את העולם חייב להתחיל בתיקון עצמי…, הווה אומר להתחיל בו בעצמו, ולא לסיים. וזאת משום "שאין תכלית לשום נפש בתוך עצמה, בתשועת עצמה"; בשלב מסוים "מצווים אנו להסיח דעתנו מעצמנו וליתן דעתנו על העולם", עולם האדם. בכאן ובעכשיו, בעולם זה המסור לאדם לחיות בו, מתחילים תהליכי שינוי המבנה הפנימי של חיי הצוותא האנושית, המופרים על-ידי דחפי גאולה. ההתגשמות תגיע למיצויה בתיקון עולמה של משפחת האדם ובהשלמת הבריאה בכללותה. בעקבות אנקדוטה חסידית מנסח בובר: "כשהקים אדם שלום בתוך עצמו, מסוגל הוא להקימו בכל העולם".

ברור מהדברים שבהיעדר אותו תיקון פנימי, צפות ועולות המחלות החברתיות, והאנטישמיות בראשן. הבנת מנגנון זה מאפשרת לנו להבין טוב יותר את האנטישמיות ומניעיה, כגון הקנאה וההשלכה. ניתן, כמובן, לזהות מנגנונים דומים גם בתוך העם היהודי ולאבחן אותם – גורמים הרסניים שחוסר היכולת להציב להם גבולות ומשוכות נפשיות ופסיכולוגיות מדרדר פרטים וציבורים למקום שבו נפשם המתוסכלת, העצובה והכועסת, משליכה מררתה על הזולת, במקרים קיצוניים עד לשיגעון ולרצח. האם יש דרך להתמודד עם מחלה חשוכת מרפא זו, או "לסטות מעל דרכה", כפי שכתב פינסקר? מערכת חברתית שתספק לכולם חוויות של הצלחה וביטחון, כפי שרומז נוימן לעיל, עשויה לסייע, אבל כאשר גם זה אינו מספיק, נקלעים האדם והחברה למבוי סתום. ולמבוי סתום קשה כִשְׁאוֹל זה, ניסו היהודים למצוא פתרון במשך מאות שנים.

כתבה מYNET, אנטישמיות ברוסיה, דצמבר 2018

לבל היות מנוצח בחדרי הלב

בשנת 40 לפני הספירה התרחש בגליל המערבי אירוע יוצא דופן בעוצמתו:

"… עשרים ושש שנים לפני פרוץ המרד הגדול ושלושים שנה לפני החורבן, נתייצבו בבקעת עכו… אלה מול אלה; חיל רומאי עצום… ורבבות יהודים שנהרו והתקבצו בהמוניהם, על נשיהם, זקניהם וטפם, בעימות גורלי.

… מול נציב סוריה פטרוניוס, שעל פי פקודת הקיסר קאיוס קאליגולה, יצא להציב בכוח את פסלו של הקיסר במקדש בירושלים, ניצבו זקני היהודים ונשאו דבר ההתנגדות הנחרצת והנואשת של ישראל בקיסרות כולה…

כאשר שאלם פטרוניוס אם הם יודעים מה חסרת טעם היא התנגדותם… הם משיבים…:

"לעולם לא נילחם, אך נמות עד שלא נעבור על החוקים"  (פלוויוס)  … "עיניך הרואות כי אין נשק בידינו… אנשי שלום אנחנו מטבענו והוא משאת נפשנו… נודע לנו שנתכנסו חיילות רגלים ורוכבים אשר ייצאו נגדנו אם נתקומם… אנחנו מוכנים למסור עצמנו לטבח… מה צורך יש בצבא?" (פילון).

הדרך של היהדות להתמודד עם אפידמיית הקנאה והשנאה כלפיה עברה כל השנים במה שניסח ברל כצנלסון בהקדמה לספר הגבורה: "לבל היות מנוצח בחדרי-הלב, ולא לפשוע במצפון… הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלימה עם עצמה". האם הצליחו היהודים בשיטה זו לאיין או להמעיט את הקנאה כלפיהם? מתברר שלא. המוכנות של היהודי ליפול על חרבו, להיהרג על "קידוש השם" ולהמית את בני משפחתו, ובלבד שלא לבגוד באמונתו, העצימה את הקנאה, הפחד, הכעס והאיבה כלפיו. המופת הטראגי של חנה ושבעת בניה, המוסרים עצמם לטבח על מנת שלא לעבור על דתם ולבגוד במצפונם, נותן ליהודים כוח לעמוד בגורלם האכזר – איך אינו משנה אותו.

גם הקמתה של מדינת ישראל שלנו לא שחררה את העם היושב בציון מהקנאה כלפיו, המולידה חלק מהתופעות הקשות והאיומות שאותן אנו ממשיכים לחוות גם לאחר שבחרנו להציב קרקע וריבונות תחת רגלינו ולחזור להיסטוריה. רק לאחרונה פורסמו ברשת CNN תוצאות סקר שהקיף מעל 7,000 אירופאים. לפי הסקר, כרבע מהאירופאים מאמינים שליהודים יש השפעה גדולה מדי על הכלכלה ומספר דומה מאשים אותם בהשפעה מוגזמת על מלחמות וסכסוכים ברחבי העולם. כשליש מעידים שאינם יודעים כמעט שום דבר על השואה. כחמישית מהנשאלים טוענים שהאנטישמיות היא תוצאת התנהגותם של היהודים ושליש מהם גורסים שתומכי ישראל משתמשים במקרים של אנטישמיות כדי להעביר ביקורת על ישראל.

אין לכחד: גם חלק ממעשינו שלנו אינם מועילים, מן הסתם, וזה בלשון המעטה. אך עומק והיקף השנאה אינם נובעים, כנראה, מניתוח פוליטי מושכל של הגאו-פוליטיקה המזרח-תיכונית (המשמשת גם כקרדום לחפור בו בעניין השנאה לעם היהודי באשר הוא) אלא מיסודות נפשיים עמוקים יותר הקשורים גם בכך שממי שמעיד על עצמו שהוא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" מצפים, ובצדק, להרבה יותר. אלא שלעיתים, גם התנהגות העולה בקנה אחד עם הרצון להיות מופתיים, אינה מועילה ואף גורמת את ההיפך הגמור.

שרידותה של האנטישמיות לאורך הדורות נובעת מהיותה מעוגנת בעומקים החשוכים ביותר של הפסיכולוגיה האנושית, כאמור. כה עמוקה ושורשית האנטישמיות, עד שיש לה מאפיינים של תופעה גנטית בשדה התרבות.  על כך ניתן ללמוד מסיפורו של זאב איבינסקי, אשר נסע עם רעייתו, ראומה שטורמן ז"ל, לביקור ברוסיה. בהגיעם לבית המלון קיבל את פניהם איש הקבלה אשר באופן מאוד מחבק גילה סימפטיה, אמפתיה ואהדה בלתי מוסתרת לישראלים שהגיעו למלונו. זאב מעיד כי לא ניכרה כל איבה, ואף לא קמצוץ של רתיעה, כאשר שאל אותם, כנראה בכדי להפגין את אהדתו ליהודים ולישראל, כיצד מסתדרים היהודים הישראלים בחג הפסח, כאשר אין להם בנמצא דם של ילדים נוצרים לאפות ממנו את המצות.

במובן זה, יתכן ש"היהודים הם רק תירוץ", והם במובן זה תירוץ מצוין – שכן "אחרותם" ושונותם מאוכלוסיית הרוב שבתוכה חיו לאורך אלפי שנים מעוגנות הן בתנאים המטריאליים האובייקטיביים, הן במיתוסים המכוננים של הנצרות והן בהגותם ובתפיסתם העצמית של היהודים עצמם. חשוב, אם כך, להזכיר לעצמנו כי מדובר גם כאן בעניין כלל-אנושי שאינו קשור ליהודים לבדם, אלא שהיהודים הפכו, לאסוננו, לקרבן המובהק ביותר של התופעה.

פסיכולוגיית השעיר לעזאזל

כאמור, אין מדובר כלל בעניין הקשור רק בנו כיהודים בלבד, אלא במופע אוניברסלי המתחולל גם בינינו, גם בתוככי החברה הישראלית, והנפרס בפנינו יום-יום ושעה-שעה ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת וברחוב. זהו הפחד מפני השונה והאחר, המסוגל לשמור על ערכיו בכל תנאי מזג אוויר, המתמודד ונאבק עם עצמו ובלבד שלא יבגוד במצפונו, המבקש להיות למופת, הנכשל וקם פעם אחר פעם, והופך בשל כך לאובייקט לקנאה, שנאה, כעס, תסכול ורצון להעלימו בכל דרך אפשרית. אריך נוימן כותב כי :

"האדם הפרימיטיבי – והרי ידוע שבתוך קיבוץ אנשים נוהג אדם תמיד כאדם פרימיטיבי – אינו יכול בשום פנים להכיר ברע כב'רע שלו עצמו'… לפיכך הוא מתנסה ברע כבמשהו זר לו".

הוא ממשיך ומציג שלוש קבוצות שעליהן ההמון "משליך" לרוב את צלו. הקבוצה הראשונה היא, כמובן, זרים ומיעוטים, ששימשו מאז ומעולם כקרבנות התרבות השלטת:

"… הזרים שימשו מאז ומעולם כקרבנות השלכת הצל. המיעוטים שבכל עם ועם, הזרים, הם האובייקטים של ההשלכה הזאת. והם מתאימים לתפקידם זה בייחוד כשהם בני סוג גזעי או לאומי אחר, ועל אחת כמה וכמה כשצבע עורם אחר. בעיה פסיכולוגית זו של המיעוטים עשויה גוונים שונים מבחינת הדת, הלאום, הגזע והחברה, אבל תמיד היא משמשת סימפטום של מבנה נפשי קולקטיבי מפוצל".

הקבוצה השנייה, שאותה הופך ההמון לקרבן בשל נפשו המסוכסכת, היא חברים בקבוצה השלטת אשר המבנה הנפשי או המוסרי שלהם אינו תואם את ערכי הקולקטיב:

"…על 'נחותי-המוסר', היינו אלה שאין התאמה בינם ובין הערכים המוחלטים של הקולקטיב… כמו, למשל, פסיכופאתים, חולים ובעלי נפש אטאביסטית… מטיל מנגנון החוק והעונשין חרם, מעניש אותם ומוציאם להורג".

הקבוצה השלישית של קרבנות התופעה שבה אנו עוסקים היא יחידי הסגולה, הגאונים והמנהיגים הבולטים שבקבוצה. להקרבת יחידי הסגולה משמעות פסיכולוגית-סמלית עמוקה והיא מטהרת, לכאורה, את הקולקטיב, אך משחק כאן תפקיד גם עניין נוסף:

"יחיד-הסגולה הוא בנוסף על כך גם 'הזר', מנקודת הראות של הקולקטיב. ההמון, מתוך נטייתו לאינרציה ושאיפתו להחזיק בעמדת-הבינוניות שלו, מעלה לקרבן את אנשי-השוליים – את נחותי הדרגה… וכן את עליוני הדרגה".

האנטישמיות, עם כל ייחודיותה, פועלת, אם כך, כנראה, על פי ההגיונות המניעים את תופעת השעיר לעזאזל האוניברסאלית. ייתכן שמה שהופך אותה לתופעה מקיפה כל כך ומתמידה הוא היות היהודים "מתאימים" לשלוש הקטגוריות שעליהן מושלכת פסיכולוגיה זו: בכל תפוצותיהם הם בהכרח זרים, בני עם ודת שונים ומשונים; בדבקותם במנהגים קדומים, בתנאי החיים העלובים שנכפו על רובם ובסירובם לקבל את ישו, יכלו הנוצרים לראות חוסר התאמה "לערכיו המוחלטים של הקולקטיב"; ובבולטות של מיעוט היהודים באליטות הכלכליות והאינטלקטואליות, כמו גם, בהמשך, המהפכניות, ניתן לזהות סימנים של "יחידות סגולה". העובדה כי במקרים רבים היהודים דווקא דומים מאוד לאוכלוסייה אשר בקרבה הם חיים, הפכה את רדיפתם לכלי דיכוי פוליטי יעיל במיוחד עבור משטרים שביקשו לנצל את הרדיפה לצרכיהם.

השעיר לעזאזל כמוצא נפשי לקנאה

אם כך, מהי הדרך להתמודד עם מארה זו? ב"פסיכולוגיית המעמקים" כותב אריך נוימן כי הדרך להתמודד עם חולי חברתי, תרבותי, נפשי ורוחני כזה, טמונה ביכולתם של אנשים וקבוצות להכיל את המחלה הזו בקרבם, לעבד בתוכם את המחלה כאילו הייתה סוג של חיסון נפשי, ולהכריע להיות לעוגן לחברה – עוגן המלמד בהתנהגותו את האחרים, את החברה, כיצד להתמודד עם הנגע הזה. אך זה יכול לקרות, כאמור, רק לאחר שאדם או קבוצה זו חוו את הנוראות הזו בתוכה ויכלו לה:

"האחריות כלפי הקבוצה תיתכן רק לאחר שאישיותו של האחראי התגברה תחילה על בעיית הצל שבה. תחילה חייב הפרט לטפל בפרובלמאטיקה המוסרית היסודית שבו, ורק אחר כך יוכל להוות גורם קולקטיבי אחראי. תפקיד קשה מוטל על הפרט: להכיר בעובדה שהוא בלתי מושלם על ידי ההודאה בצד הצל שבו.[2]

היחיד, ככל שהוא חי במציאות את כוליות הוויית היחיד שלו, משמש אפוא כעין מזקק אלכימי המתיך את יסודות הקולקטיב ויוצר בהם סינתזה חדשה, המוצעת אחר-כך לקולקטיב. אך על ידי כך שהוא מקדים ומעכל את הרע, על-ידי כך שהוא מטמיע את צילו, הוא משמש גם מכשיר חיסון לקולקטיב. צילו של היחיד קשור תמיד בצילה הקולקטיבי של הקבוצה, וכשהוא מעכל את הרע שבו, מתעכל גם משהו מן הרע שבקולקטיב[3]".

לא כל אחד ואחת מסוגלים לתהליך זה, ולכן נפוצה כל כך התופעה הפסיכולוגית הידועה בהשאלה, כאמור מעלה, כ"שעיר לעזאזל". מצוות "שעיר לעזאזל" נולדה בתקופת בית המקדש וקוימה ביום הכיפורים, כאשר חטאיהם ואשמתם של כלל ישראל הוטלו בתיש אשר נשלח אל מותו במדבר. ריטואל דתי זה היה מבוסס על ההבנה הפסיכולוגית העמוקה של אבותינו, שראו בו דרך להינקות מתחושת האשם שלהם, מעין "פיגומים" שלהם זקוקה נפש שטרם "התגברה תחילה על בעיית הצל שבה", כדברי נוימן. מעניין שמצווה זו היא בין המצוות שהובאו על ידי אנטישמים לאורך הדורות כדוגמה למנהגים פגאניים שנותרו ביהדות. דווקא המצווה שנועדה לסייע להתגבר על ההשלכות השליליות של "צד הצל" הותקפה על ידי אלו שצילם השתלט עליהם.

הטקס הדתי הזה, שאינו נהוג יותר במקומותינו, הומר בתהליכי דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה של האחר, שעליו, במקום על התיש, מושלכים החטאים והעוונות הגורמים לנו רגשות אשם מייסרים. כך אנו עדים לתופעות ההולכות ומתפשטות לכדי "התפרצויות אפדימיות המוניות של צד הצל באנושות", והדבר נכון ביתר שאת בעידן הרשתות החברתיות.

בראיון לתכנית הטלוויזיה האמריקאית "60 דקות"[4] קבע ראש מכון האינטרנט באוניברסיטת אוקספורד כי מחצית מהחדשות שהופצו ברשתות החברתיות ביום הבחירות לנשיאות ארה"ב (ב 2015) היו מזויפות. באותה התכנית הוסבר כי שימוש ב"בוטים", תוכנות מחשב המתחזות לבני אדם ברשתות החברתיות, ושימוש בכותרות בוטות ו"מילים מסוימות מאוד המייצרות תגובה רגשית" יכול לגרום לשקרים להתפשט כאש בשדה הקוצים של האינטרנט, להשפיע על דעות ועמדות ואף להניע אנשים לפעולות קיצוניות, כדוגמת האזרח שפרץ ביריות לפיצריה בוושינגטון בעקבות כתבה מזויפת על רשת פדופיליה שהופעלה במקום (על ידי לא אחרת מאשר המועמדת הדמוקרטית לנשיאות הילרי קלינטון).

האפקטיביות של שימוש ברשתות החברתיות ל"הפעלת" המנגנון של השעיר לעזאזל, מוסברת על ידי מורו של נוימן, קרל גוסטב יונג, שכתב כי: "כאשר בני אדם מתאספים ויוצרים אספסוף, או אז משתחררים הכוחות הדינמיים של האדם הקולקטיבי – חיות או שדים השוכבים רדומים בכל פרט ופרט, עד אשר הוא נעשה חלק מההמון. האדם המצוי בהמון שוקע באופן בלתי מודע אל רמה מוסרית ואינטלקטואלית נמוכה יותר…". תופעה פסיכולוגית זו, שבכוחה להסיג אף את האינטיליגנטים והמוסריים שבינינו להתנהגות פרימיטיבית ואלימה, מנוצלת היטב על ידי בעלי עניין העושים שימוש מודע בהמון הוירטואלי הנוצר בפייסבוק, טוויטר ודומיהן.

מנקודת המבט של הקרבנות אין הבדל בין צד הצל לרוע

אלה ההופכים בעל כורחם ל"שעירים לעזאזל" חווים חוויה הקרובה למה שמתארת נעמי קליין בספרה "דוקטרינת ההלם", כשהיא מתייחסת להשפעה התודעתית שיש למלחמות, אסונות טבע וחקירות בעינויים על נפש האדם ועל החברה כולה:

"הדוקטרינה הצבאית של 'ההלם והמורא' נועדה 'לשלוט ברצונו, בתפיסותיו ובהבנתו של היריב ולהפוך אותו לחסר אונים פשוטו כמשמעו – נטול כל יכולת לפעול או להגיב'.

העינויים אינם רק אמצעי לכפיית מדיניות לא רצויה על עמים מתמרדים; הם גם מטאפורה להיגיון העומד בבסיסה של דוקטרינת ההלם… מטרתו של שלב ה'ריכוך' הזה היא לחולל מעין סופת הוריקן בנפש: האסיר כל כך מפוחד וברגרסיה כל כך עמוקה, עד שאינו יכול עוד לחשוב בצורה רציונלית או להגן על האינטרסים שלו.

אחד מספרי ההדרכה של הסי-איי-אי מספק הסבר קולע במיוחד: 'יש רגע – לפעמים קצר להפליא – שבו הערנות מנוטרלת, מצב של מן הלם או שיתוק פסיכולוגי. המצב הזה נגרם על-ידי חוויה טראומטית או כמעט-טראומטית שמנפצת, כביכול, את העולם המוכר לסובייקט, וגם את הדימוי העצמי שלו בתוך העולם הזה. חוקר מנוסה מזהה את המצב הזה מייד, ויודע כי זהו הרגע ש'המקור' פתוח להשׁאה ולצייתנות, לאין ערוך יותר משהיה בטרם נחשף להלם".

חוויית ההלם שאותה חשים השעירים לעזאזל מטילה עליהם פעמים רבות אימה עמוקה כל כך, עד שהם חדלים מלהתמודד עם המציאות. אין זה קורה בשל החלטה מודעת, אלא כיוון שהמנגנון המנטלי הבריא שלהם משתק את כושר פעולתם בתגובה לעלבון המהמם שהוטח בהם. העלבון, הביזוי וההשפלה עלולים להתפרש אצל המבוזה בטעות כעונש, המגיע לו בדין משום שמשהו בו אינו כשורה; אך זהו, למעשה, הלם מהפרת כללי ההתנהגות הבסיסיים ביותר על ידי אלו שבחרו להטיח האשמות איומות כל כך, החורגות מכל קנה מידה של התנהגות אנושית.

ערעור זה של הנורמות ההכרחיות לקיומה של חברה מתבטא פעמים רבות אצל הקרבן בתחושה של אלם ושיתוק, בהתכנסות לתוך עצמו ואף בריטואלים המזכירים אבלות. מהי, אם כן, הדרך הנכונה לחיות בתוך סבך זה שנפרש כאן? שאלה זו הופכת למסובכת עוד יותר כתוצאה מהיבטים פסיכולוגיים עמוקים נוספים, שאינם קשורים בהכרח בתופעות השעיר לעזאזל ו"צד הצל".

בפסיכולוגיה החברתית מוכרים צמד המונחים המשלימים "טעות הייחוס הבסיסית", הגורמת לאדם להמעיט במשקלם של אילוצים חיצוניים כשהוא בוחן את מעשיו של אחר, ו"ההטיה לטובת עצמי", המביאה אדם לייחס את מעשיו שלו, ובעיקר את אלו שהוא תופס כשליליים, דווקא לנסיבות חיצוניות ולהמעיט במרכיבי הרצון והבחירה. כך, למשל, כאשר הזולת פוגע בי הרי זה כיוון שהוא רע ובוחר להזיק, בעוד שאם מעשיי שלי פוגעים בזולת הרי זה לרוב תוצאה של אילוץ חיצוני ולא פרי בחירה המשליכה על דמותי המוסרית.

"טעות הייחוס הבסיסית" עולה, לדעתי, בקנה אחד עם ההסבר על המנגנון האנושי המגולם בתופעת "השעיר לעזאזל", והצורך של האדם להינקות מתחושות השנאה, האיבה והקנאה שבו באמצעות הטלתן באחר, עד לאיונו. ל"ההטיה לטובת העצמי" לעומת זאת, חשיבות רבה מאוד דווקא בקרב אלה הנרדפים, העלולים להפוך בעיני עצמם לקדושים מעונים ולנפח את עצמם עד להתפוצצות ממש. התפוצצות זו באה לידי ביטוי בהטלת האשמה כולה על הסביבה, מבלי להתבונן לעומק על עצמי ומבלי להבין את "הצל" שבי, היכול לגרום לכך שהאחר רודף אותי.

לצד תופעת "הצל" המופעלת, כאמור, על ידי יסודות נפשיים-ביולוגיים עמוקים, קיימת תופעה נוספת, שהיא פשוט "רוע", אנשים הבוחרים לעשות את הרע. בחלק מהמקרים מדובר בבחירה מודעת לעשות את הרע ולהעצימו באשר הוא; לא בשל הטיה פסיכולוגית, ולא כהשלכה על שעיר לעזאזל, אלא פשוט בשם הרוע. כותב על כך ד"ר יעקב לזוביק בדבריו הקאנוניים על "האלפיניסטים של הרוע":

"יש מטאפורה שגורה לתיאור טכניקת ההגעה לרוע: המדרון החלקלק. כולנו מתחילים בראש המדרון ועלולים להחליק במורד… אני מבקש להציע מודל חלופי: מודל מטפסי ההרים האלפיניסטים. נניח לרגע שהזדון נמצא דווקא בפסגה גבוהה, בראש מצוקים גבוהים, היכן שהקור נצחי והחמצן דליל. רוב בני האדם מצויים רוב ימיהם למטה, די קרוב לגובה פני הים. אמנם כל אחד יכול לעלות מדרגות, ולטפס על גבעה קטנה, זה עניין שבשגרה, אולם לא כל אחד יכול לטפס הרים, ורק מתי מעט יכולים לטפס מעל כמה אלפי מטרים. יתרה מכך: רוב האנושות לעולם לא תוכל לטפס אל מעבר ל-5,000 מ', ומי שמסוגל יצליח בכך רק לאחר הכשרה מתאימה ובציוד מתאים. אי-אפשר להגיע לשם בהיסח הדעת, אלא רק בכוונה תחילה".

"כדאי וראוי לחיות כיהודי" (י. טבנקין)

כך או כך, מובן כי אדם או ציבור העומדים במבחן הקנאה, השעירות לעזאזל או הרוע, עשויים, חלילה, לאבד את קנה המידה הפנימי להבנת התהליכים האובייקטיביים שבתוכם הם מצויים ולהסביר את מצבם באופן מוטה ומוטעה, עד כדי, חלילה, איבוד צלם האדם שלהם והפיכתם לפסיכופתים שדבר אינו טורד אותם, ו/או ללקות באופן פתולוגי בהטיה לטובת העצמי. לחלופין, הם עשויים להיכנס להלם ולאיבוד עשתונות מוחלט. מעטים העמים שעמדו במצבים שכאלה, שבהם עשוי היה להישמע המשפט, שאותו אמר נער יהודי בגטו וילנה:

"המורה! אנחנו מוצאנו מיעקב, ואילו 'הם' (השומרים והרוצחים, אלה שעושים לנו את הרע), מוצאם מעשו; האם נכון הדבר? והרי זה טוב! אני רוצה להיות שייך ליעקב ולא לעשו".[5]

כלומר, עדיף להימנות עם אלה העושים את הטוב מאשר להיות חלק מה"מצליחים", העושים את הרע. פרשנות זו אין משמעותה פציפיזם וכניעה לגורל, אלא ההיפך הוא הנכון: התמודדות בתוך המציאות מבלי לאבד את קנה המידה ואת כושר השיפוט; ומבלי להיכנע לתופעות התרבותיות, הפוליטיות והנפשיות – אלא תוך התמודדות מתמדת עם עצמך וסביבתך בכל מצב שהוא, כדבריו של ברל כצנלסון:

"ואם זר לא יבין לעצמת הכוח הגנוז בגבורה היהודית המנוצחת, אין גם יהודים מכירים בה. מה בצע בגבורה שאינה מנצחת, והרי גם ניצחונותיה הזעירים אינם אלא לרגע קט ואין בהם למנוע את השנאה המשתוללת? – שואלת הפיכחות היהודית, מאז ימי הקנאים ועד ההגנה העצמית בימינו. עם גבורה שאינה מנצחת ממצים את עומק הדין, אין סולחים לה דבר. אם יש עוד סופר את נאדנו, אין צורר בצרור החיים את גבורתנו.

אולם גבורת-ישראל צרורה בצרור החיים של האומה. וגם כשאינה רשומה בספרים היא חרותה במעמקי הנפש. יסוד הגבורה הוא עצם מעצמו של סוד הקיום הישראלי. אין לחיות את חיי ישראל, בין דתות תוקפות, בין מלכויות מתנצחות, בין מעמדות יריבים, בתוך מהפכות, תמיד במלתעות הסכנה, מבלי גבורה. אלמלא גבורה קשת-עורף זו, כלום היה בנו הכוח לצפות לניצחון ביום מן הימים? מנערי הקנאים, אשר 'מעניהם התחכמו להביא עליהם כל מיני ייסורים נוראים, וקרעו את בשרם לגזרים, בדרשם מהם רק אחת, כי יודו במו פיהם אשר הם מקבלים עליהם עול מלכות הקיסר', ו'מהם לא נכנע אף אחד לבטא בשפתיו כי קיסר אדון לו' ועד נוער הקנאים של ימינו, השומר על הגחלת העברית במחתרת ובשבי – פתילה אחת היא, אשר איננה אֻכֶּלֶת. ואם יש ערובה – בה ערובתנו.

והלב שואל: מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי מולדת? הנזכה כאן לחידוש הגבורה החשמונאית, אשר גמולה לא רק במצפונה, כי-אם גם בניצחונה?

'מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל-חי'. אך לא כמורדים-נואשים ולא כטרופי אינקוויזיציה מתים בארץ חורשים ומגינים. תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי".

"מה גורל נשקף לגבורה העברית עם חידוש חיי המולדת?" שואל ברל. כלומר, מה מצופה מאיתנו בהיותנו חזקים, עצמאיים, חיים על אדמתנו במדינתנו הריבונית? מהו יסוד הגבורה המצופה מאיתנו בתוך החברה הישראלית, המציינת 70 שנים להקמתה של מדינת ישראל?

נדמה לי שגבורה מיוחדת זו טמונה ביכולת לגבש חברת מופת, אשר פרטיה יודעים ומכירים בעצמם את פתולוגית "השעיר לעזאזל", מכירים בעצמם את צד הצל שבכולנו ואינם הופכים עצמם לא לקדושים מעונים ולא לצדיקים "כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז', כ'). קהל אנשים היודעים לעכל את הרע שבהם ולא להפוך את האחר לשעיר לעזאזל, אבל גם מסוגלים לא לנפח את צלמם ודמותם אל מעבר לדמותו של אדם החי בקוסמוס שבו כוכבים ושמשות לאין סוף.

זו חברת מופת היודעת לתחום ולמתוח את "קו התיחום" בין היכולת להכיל ולעבד את הרע בתוכך, לבין המענה הבלתי מתפשר לרוע. היודעת כי "המרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים". המבינה כי עיכול והכלת הרע של האחר ועיבודו אין משמעותם מתן לגיטימציה להשתוללות ולהתפרעות, אך היודעת גם את האיפוק ואת היכולת לעמוד במבחנים מבלי להתבולל לתוך הפסיכוזה.

הגבורה המיוחלת, אם כך, מאלה העומדים כבדרך שגרה במצב השעירים לעזאזל, איננה טעונה רק בציפייה שלא להיכנע, ואיננה מבקשת את הפציפיזם כאורח חיים ואת הגשת הלחי השנייה כדת. משמעה ללכת בדרך הקשה של ההגשמה, של היכולת להיות אנחנו בכל מצב שהוא, ולשמור על צלמנו ודמותנו ברגעים הקשים יותר, כמו גם ברגעי הצלחה.

גבורה מיוחדת זו היא היוצרת את הקנאה האיומה ומחולל את השעירות לעזאזל. זהו הצו הפנימי שחולל את עמנו הקטן, אשר ביקש לאורך כל הדורות לממש בעלמא הדין חברת מופת, ואף על פי כן ולמרות הכול, המשיך להאמין, כדברי טבנקין, כי "כדאי וראוי לחיות כיהודי", בגבורה שמצפונה וניצחונה שלובים.

לו יהי.

פסח.

**

ערך והאיר: יואב רימר

[1] ע"מ 44-45
[2] עמ' 75
[3] עמ' 103
[4] שודר בתוכנית "רואים עולם" 14/4/17
[5] זליג קלמנוביץ, יומן בגטו וילנה, ע"מ 103-104, מובא אצל זאב איבינסקי, היות יהודי, ע"מ 68.