הערכים של מרד גטו וארשה

4 אוקטובר, 2014
כ"א תשרי, תשע"ו

הקדמה

מזה זמן רב פועל ההיסטוריון וחבר הכנסת לשעבר פרופ' משה ארנס, ובצדק, לעיגון פועלו של האצ"י (הארגון הצבאי היהודי בהנהגת הרוויזיוניסטים) שהיה שותף בלחימה בגטו וארשה, בתודעה הציבורית.
משך שנים הודר מקומו של האצ"י בכוונת מכוון וממניעים פוליטיים צרים.
לצד מעשה חיובי זה פועל פרופ' ארנס (בניגוד לגישה המובאת בביקורתו הצודקת) להכפיש ולהדיר את פועלן של תנועות הנוער הציוניות חלוציות מזיכרון השואה והמרד.
במהלך החודשים האחרונים ניסיתי לבוא בדברים עם פרופ' ארנס במטרה לשכנעו כי דרך זו אינה ראויה ונכונה ותחתיה יש לפעול במשותף להעמקת זיכרון המרד וההתנגדות כמנוף חינוכי, תרבותי ורוחני בקרב החברה הישראלית, שבין כך וכך רחקה ממקורות אלה. לצערי נכון לכתיבת שורות אלו מאמצי העלו חרס.
בינות לדברים כתבתי מאמר תשובה למאמרו של פרופ' ארנס "תשעה באב בגטו וורשה" שפורסם מעל דפי "הארץ" בתאריך 27.7.2015. תשובה זו לא זכתה לפרסום ב"הארץ" (עיתון הבית של ארנס) ולכן היא מובאת לעיונכם כאן.
כמו כן תמצאו כאן את הקישורים המתאימים לשיח שהחל ביני לבין פרופ' ארנס בחודשים האחרונים:

1. תמלול ראיון שהעניק פרופ' ארנס בגלי צה"ל בתאריך 16.4.2015
2. מכתבי לפרופ' ארנס מתאריך 27.5.2015 הכולל התייחסות לטענות הבעייתיות שהועלו בראיון.
3. תשובת פרופ' ארנס למכתבי שהתקבלה בתאריך 29.5.2015
4. תגובתי הקצרה לתשובתו של פרופ' ארנס, שנשלחה בתאריך 31.5.2015, ולוותה גם בשיחת טלפון.
5. מכתבי לפרופ' ארנס מתאריך 2.10.2015

אין זה מיותר לציין כי עדכנתי את פרופ' ארנס בנוגע לפרסום הדברים, וכי אמשיך לעדכן כאן את הקוראים במידה ודיאלוג זה יימשך.

להלן כאמור מאמר התגובה שלי:

אין ליטול ממשה ארנס את תרומתו המשמעותית לזיכרון מרד גטו ורשה, ובפרט להנצחת זכר פועלן של תנועת בית"ר והארגון הצבאי היהודי (אצ"י) במרד. חובה אף לקבל את ביקורתו ולפיה האצ"י הושכח והודר מהזיכרון הציבורי של ישראל הצעירה גם מסיבות פוליטיות. אלא שחשש כבד מתגנב ללבי כי פועלו של ארנס כיום עולה כדי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" – והוא חוטא בשִכתוב ההיסטוריה בהתאם למטרות הפוליטיות של ההווה. כך במאמרו  בעיתון הארץ "תשעה באב בגטו ורשה" (27.7.15).

הארגון היהודי הלוחם (האי"ל) הוקם על ידי מנהיגי תנועות הנוער "דרור" ו"השומר הצעיר", ובתוכו – בניגוד לטענת ארנס במאמר – גם הרוויזיוניסטים! בימי הסער ההם, של הגירוש הגדול (אותו החלו הנאצים ברשעותם בט' באב 1942, ובמהלכו שילחו למעלה מ-265 אלף יהודי גטו ורשה להשמדה בטרבלינקה) הצליחו צעירים אלו לגשר בין כל חלקי הציבוריות היהודית, לרבות הרוויזיוניסטים, מתוך מטרה לארגן את הגטו להתנגדות ומאבק.

אך שיתוף הפעולה נקטע. חברי בית"ר הפרו, בראוותנות צבאית-כביכול, את הוראות מפקדת האי"ל אשר אסרו נשיאת נשק בגלוי, ובכך סיכנו את ההתארגנות המחתרתית בחשיפה מוקדמת. עוד דרשו הבית"רים כי לאי"ל יגויסו גם יהודים אלמונים, שלא דרך התנועות והארגונים – דרישה שכל שאר הארגונים התנגדו לה, מחשש למלשינים ולמרגלים. אין ספק שמחלוקות אלו באו על רקע ראייה שונה את המציאות, ואולי גם על רקע שאיפה להשגת יוקרה אישית ותנועתית; אך עובדה היא שארגונים יהודיים שונים התגברו על הבדלי אידיאולוגיה ומחלוקות והרכיבו את האי"ל, בעוד שהארגון היחיד שהעדיף לפרוש מאשר לקבל את סמכות הרוב היה זה של הרוויזיוניסטים, אשר הקימו את האצ"י.

ארנס טוען שהרוויזיוניסטים הודרו מהאי"ל; זהו עיוות היסטורי. אולי נכון היה ללכת בעקבותיו של יצחק אנטק צוקרמן, סגן מפקד המרד מטעם תנועת "דרור", אשר לא נמנע מלשבח את לוחמי האצ"י (אמנם בלי לחסוך גם בדברי ביקורת):

"הם (האצ"י) נאבקו מאבק חשוב מאוד, עם הדגלים שהניפו, מאבק שעשה רושם רב, ומי שמנסה לייחס את הדגלים לאי"ל – עושה עוול להם ולהיסטוריה… אין לי ספק שהם לחמו לא פחות טוב מאשר כל קבוצה לוחמת אחרת שלנו. הם היו לוחמים עזים וידעו מה הם רוצים."

לאחר הגירוש הגדול, מאמצע ספטמבר 1942, החלו האי"ל ומפקדיו הצעירים למלא את החלל הגדול של הנהגה יהודית בגטו. הצעירים ארגנו את הגטו למאבק, למרד, לכך שבפעם הבאה שיבקשו הגרמנים לשולחם להשמדה, מבוקשם לא יעלה בידם בקלות כה רבה, כפי שהיה עד אז.

ובינואר 1943, משביקשו הגרמנים לפתוח ב"אקציה" נוספת בגטו בורשה, הם נדהמו לגלות שהיהודים יורים! ומסתתרים ונאבקים. הגרמנים נסוגו, ולא שבו עד ערב פסח 1943, אז החלה ההשמדה הסופית של הקיבוץ היהודי הגדול ביותר על אדמת אירופה – גטו ורשה.

אל מול הכוחות העודפים של הגרמנים, יחד עם חיל משלוח אוקראיני, לחמו כמה מאות יהודים, רובם מאורגנים באי"ל ומיעוטם באצ"י. אלו גם אלו גיבורים שעל העם להוקיר לדורי דורות.

העובדה שראוי שהחברה הישראלית תעלה על נס היא כי בתוך הימים החשוכים ביותר של העם היהודי והאנושות, אל מול גדולי מרצחינו, קם הגטו, מָרַד והתנגד לנאצים. היה זה המרד העממי הגדול הראשון (המרד הראשון, שהיה בממדים קטנים יותר היה בגטו קרקוב וגם הוא הובל ע"י תנועות הנוער) על אדמת אירופה הנאנקת תחת החיה הנאצית. את גטו ורשה הלוחם הנהיגו בשלב זה קבוצות של צעירים שעמסו על עצמם את עמם ואת המאבק על כבודו, ועמדו במשא זה בזכות החברות, השיתופיות והחלוציות שאפיינו את תנועותיהם עוד קודם לשואה.

אולי אם נתבונן כולנו על התמונה המלאה, בלי להכחיש את חלקו של ציבור זה או אחר, תיפתח בפנינו דרך רחבה יותר לפעולה להגשמת רוח אחרת שכה נדרשת בימים אלה:

"על הערך והאידיאלים של מערכה זו, מרד גטו ורשה, יחנך העם את בניו, את הדורות הבאים."

(אנטק צוקרמן)

פסח