מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
כשהייתי לפני שנים אחדות במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, עמדתי לנוכח אחת הזכוכיות שהפרידה ביני לבין מערום עצום של מזוודות הנרצחים. על כל מזוודה רשום היה שם המשפחה של בעליה לשעבר.
מה שצד את עיניי, ומן הסתם את תשומת לבם של רבים אחרים, היה השם 'קפקא' אשר כתוב היה באילמות זועקת על גב אחת מאלפי המזוודות. השאלות שעלו וצפו בראשי באותם רגעים באו על פתרונן לפני מספר שבועות כאשר צפיתי בסרטו של קלוד לנצמן 'אחרון הלא צדיקים' שם סיפר בנימין מורמלשטיין כי באחד השילוחים מגטו טרזינשטאט לאושוויץ בירקנאו נשלחה אל מותה גם אחותו של פרנץ קפקא.
לקפקא היו כזכור שלוש אחיות, ושלושתן נרצחו על ידי הגרמנים הנאצים. בשנה הבאה ימלאו מאה שנים לפרסום סיפורו של קפקא 'הגלגול'. הזכוכית שהפרידה ביני לבין מזוודתה של אחת מאחיותיו של קפקא הייתה מחיצה נוחה יחסית; היא הייתה נקייה, האור בחדר היה מספק, והרשמים, התחושות והרגשות שהציפו אותי ברגע ההתוודעות לשם הרשום על גב המזוודה לא הצריכו אותי למשש או להריח את המוצג שמלאו לו באותה עת עשרות רבות של שנים מאחורי תא הזכוכית. גרגור סמסא אשר התגלגל בוקר אחד לגופו של חרק עצום ממדים, יכול היה להעיד טוב ממני על החוויה של היות נראה אך בלתי מוחש. להוריו ולאחותו לא היה כל צורך לגעת בו באופן פיזי כדי להיגעל ממנו. גם התעלמותם שהביאה בסופו של דבר למותו לא נזקקה לבחינה גופנית מעמיקה או למגע כלשהו מידם. להפך: אביו גירשו לחדרו תוך שהוא סוגר את הדלת על אחד מאבריו החרקניים ובכך פוצע אותו למוות. קשה היה להתעלם בשבוע שעבר מהחוויה האמצעית שהעניקו לנו מנהיגינו השונים כאשר דיברו לרגל יום השואה על הניצולים מהגיהינום ההוא, מעשה ידי אדם. הם תיארו לפרטי פרטים את האימה והזוועה שהיו מנת חלקם של בני משפחותינו, אלה שלא שרדו ואלה מתוכם אשר נשארו עדים חיים. דבר אחד היה ברור: נושאי הנאומים דיברו מאחורי זכוכית עבה במיוחד אשר מבעד לה ניתן לראות, לתאר ולהבין את "המוצגים" החיים שליהגו אודותיהם. אך שוועתם ותחנוניהם של ניצולינו שחלקם חיים בעוני מחפיר וידם אינה משגת לתרופות, לא הגיעו לאוזניהם. גם ריח תאוות הבצע והסיאוב העמוק אשר דרדרו על עברי פי פחת את הזקנים האלה שניצלו בעור שיניהם מהחיה הנאצית, לא הבקיע את האטומים הצפופים של הזכוכית המפרידה. כשכתב קפקא לפני כמאה שנים את הגלגול, הוא ניבא את אחת המחלות הממאירות ביותר האוכלת בכל פה את האנושות: היכולת להתעלם מעצמך ובשרך, מבן האדם. בישראל שלנו חיים המוני גרגורי סמסא, נראים אך בלתי מוחשים, נושמים אך הבל פיהם אינו נוגע בנו. האד על חלון המכונית מבעדו אנו מתבוננים על מקבץ הנדבות, הוא עוד אחד מהתיאורים הפלסטיים שאין בינו, קרי בנינו, ובין הכאב החותך של המציאות החיצונית ולו דבר וחצי דבר. ארץ מלאה בזכוכיות מפרידות סופה שהאילמות תחריש את אוזניה.
