31 אוגוסט, 2014
ה' באלול, תשע"ד
"בִּנְפֹל אויביך[אוֹיְבְךָ] אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ; פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כ"ד, 18).
נראה כי אין אחד או אחת בקרב העם היהודי שאינו מכיר פסוק זה. רבים נוהגים להשתמש בחלקו הראשון של הפסוק, המוכר יותר, ולסמן בכך, ובצדק, את עומק ההתמודדות היהודית על אופיו של הפרט והכלל כאחד בסוגיות הרות גורל. בחלקו השני של הפסוק, "פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ", אנו פוגשים, לדעת פרשנים מסוימים, את הסיבה הדתית, העמוקה. התפיסה הדתית רואה בשעת המלחמה שעה שבה "שופט כל הארץ" מכריע גורלות. לכן, אומר המחבר המקראי, שמחה על כישלון האויב יכולה להביא את הקב"ה להקל בעונשו של האויב, דווקא בשל שמחתנו על צערו והשפלתו.
ועוד – "באותה שעה ביקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקב"ה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני"! (סנהדרין ד', ל"ט). גם לגבי משפט זה יש פרשנים הסבורים כי הכוונה היא דווקא לרחמיו של הקב"ה על ישראל, שנראה היה כי יטבעו. אך מה עושה מי שאינו רוצה לקבל את הפרשנות הדתית? על כך כתב באחד ממאמריו מרדכי מרטין בובר:
חפצני לקרב את החשוב שבעניין גם ללב אלה, שאינם יכולים או אינם רוצים להבין את דרך דיבורה של הדת, ומשום כך סבורים שבאתי לדבר בעסקי התיאולוגיה ולא היא! אני מדבר במציאות ההיסטוריה.
אם כן, ננסה להתבונן בסוגיה זו מנקודות מבט שונות ונראשונה שבהן היא התפיסה היוונית. כולנו מכירים את המושג "חטא ההיבריס". על פי אריסטו:
ההיבריס הוא עשייתם של דברים או אמירתם במטרה להשפיל את מושאם, לא לשם רווח כלשהו לאומרם, אלא לשם סיפוק עצמי בלבד. ההיבריס אינו נועד לנקום עלבונות מן העבר; זוהי הנקמה. ההנאה שבהיבריס, זו סיבתה: בני האדם סבורים שאם ינהגו בגסות בזולתם, קרנם תעלה.
אך כידוע החוטא בחטא ההיבריס, על פי התפיסה המודרנית והלא-דתית העכשווית, נענש בתבוסה ובכישלון. ואם כך, נשאלת השואלת: איזה היבט רציונלי עומד מאחורי התפיסה הזו? את האדם הדתי ניתן להבין, אבל מה רע בשמחה על תבוסתו של היטלר ומשטרו הנאצי, הרצחני? מהו הטעם לפגם בגילויי שמחה על תבוסתם של אלה המכנים את עצמם "החליפוּת האסלאמית", שאך לאחרונה פסקו שיש לבצע "מילה" בכל הנשים במקומות שהם שולטים בהם. מה לא ראוי בהבעת קורת רוח מתבוסתם של אלה המבקשים את נפשנו והקוראים, מעל כל במה ותחת כל עץ רענן, כי יש להרוג, להשמיד ולאבד את ישראל וכל יהודי על פני הגלובוס?
אכן, מדובר בבקשה בלתי אנושית, שאינה מתכתבת עם טבענו המוכר לנו היטב. הייתי אומר שהיא כמעט נזירית. אלא שאני סבור כי לשלל ההסברים – הדתי, היווני והמודרני – ניתן להוסיף עוד שניים: האחד, זה המנסה להתמודד עם השאלה מהו ניצחון? הנה לכם הצורר הנאצי היטלר. כשידע שגרמניה עומדת לפני תבוסה צבאית, הנחית פקודה שאינה משתמעת לשתי פנים, לחרב, לאבד ולהשמיד את גרמניה. קרי, להותיר ממה שהיה "הרייך בן אלף השנים" עיי-חורבות. למה? משום שאם הגרמנים אינם מנצחים, מוטב שלא יתקיימו כלל, ומוטב שגרמניה לא תתקיים.
"בנפול אויביך אל תשמח" מכוון בדיוק למצב זה. התבוסה הפיזית אינה מצביעה בהכרח גם על תבוסה רוחנית. האם היטלר הובס פיזית? אין כל ספק בכך. האם הובס רוחנית ורעיונית? אני בספק רב. ולכן השמחה אל התבוסה הפיזית מעוותת את המציאות ואיננה מאפשרת את שיקול הדעת הראוי לנוכח המציאות האמיתית והנה שבעים שנה לאחר מלחמת העולם השנייה, עדיין דוגלות בעולמנו השקפות שבעליהן מוכנים להקריב את עמם, לזרות הרס וחורבן בלתי ניתנים לתיאור בקרב בשר מבשרם, ובלבד שהשקפת עולמם תנצח. קדושת חיי אדם, באשר הוא אדם, בלא הבדל דת גזע ומין, אינה הבון-טון של בני בלייעל אלה. לכן, גם בני עמם הם קורבן מתקבל ורצוי, עד כדי השמדתם.
בשל כך, אין לשמוח על תבוסתו של היטלר, משום שלא הובס רוחנית. ואפילו יובס רוחנית – לא יהיה נכון לשמוח. מדוע? וכאן בא ההסבר השני לטעמי: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". רוצה לומר, שמחה שכזו, היא בסופו של יום קבלת הצופן הרוחני החמאסי-היטלראי, כאותו כוח פנימי, המחכה לרגע הנכון להשתלט עליך, כאותו זאב בעורו של כבש. אבוי למי שנופל למלכודת זו, אבוי.
פסח
