חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
נקודה
יוצרים קהילה

על האתגר בללמד עברית

2 ביולי 2018

"קליפה. קליפות.
לשום יש קליפה.
קליפה זה החלק בפרי שלא אוכלים.
זאת העטיפה."

קליפה, מהמילה "לקלף", אני אומרת עוד פעם בסבלנות ומראה עם הידיים, תוהה אם הפנטומימה שלי מספיק ברורה או שאני צריכה ללכת לכוון אחר. אני מסתכלת על החניכים ורואה בעיניים שלהם שלא כולם איתי. אחדים מהם בוהים באוויר, או בי, במבטים חלולים של ייאוש או תסכול.

אבל אז אני קולטת את אחת החניכות, עולה מברזיל בשנות הארבעים לחייה,  מתחילה לחייך. היא מרימה את היד שלה לשאול שאלה. "רגע, קליפות זה כמו שיש גם לאנשים? שלפעמים הם מסתירים דברים, והם לא אמתיים, וצריך לקלף כדי לראות מי הם באמת?" אני אומרת לה שכן וחושבת שהיא לא מבינה כמה אני מתרגשת מהשאלה שלה.

אני מתרגשת מהשאלה לא רק כי היא עדות לזה שהיא הבינה את משמעות המילה שאני מנסה להסביר כבר דקות ארוכות. אני מתרגשת כי אני מבינה באותו רגע, איך שיעור פשוט לכאורה בנושא אוכל וקריאת מתכונים, יכול להניח עוד לבנה בדרך לזה שהיא תצליח להתבטא, לחשוב, לדבר ולהרגיש בעברית.

כמה אני מתרגשת מהשאלה

הציעו לי להצטרף לאולפן דרור בטבריה לפני כשנתיים. הייתי אז מדריכה בפנימייה, עם הרבה שנות ניסיון בחינוך והדרכת נוער. עניין אותי להצטרף לאולפן גם מתוך הרצון שלי לאתגר את עצמי בהדרכת מבוגרים ובלימוד שפה. הרגשתי שיש במפגש מהסוג הזה – שבו לומדים יחד שפה משותפת – פוטנציאל ליצור משהו מיוחד ויוצא דופן בקשר בין מדריכה לחניכים.

לא כל כך ידעתי לאן אני נכנסת. להכין שיעור חדש כל שבוע, שיהיה מצד אחד מעניין ומאתגר, ומצד שני לא קשה מדיי, זאת משימה לא פשוטה. הקבוצה שלנו באולפן  מורכבת מעולים מלפחות חמש מדינות שונות, בגילאים שונים, ברמות ידע שונות, ולמרות שהערבוביה הזאת יצרה מפגש יפה ומעניין בין האנשים, זאת קבוצה שמאוד מאתגר להדריך. מההתחלה רצינו, אני ובן הזוג שלי להדרכה, שההדרכה באולפן שלנו תהיה אחרת, חווייתית ומהנה. רצינו להצליח מצד אחד להקנות לחניכים כישורי חיים פרקטיים, ומצד שני גם לגעת בעולמות הרוח והנפש שלהם, שהם עשירים ומלאים בשפות האם שלהם.

ליצור משהו מיוחד ויוצא דופן בקשר בין מדריכה לחניכים

אחד השיעורים שהחניכים סימנו כשיעור שהם הכי נהנו בו היה זה שבו עשינו סימולציה של סופרמרקט בעברית. מילאנו את קירות החדר בדפים צבעוניים בשמות ותמונות של מוצרים מהסופר. החניכים חולקו לזוגות אקראיים, והיו צריכים להחליט ביניהם מה לקנות בתקציב שהם קיבלו, לקחת את המוצרים לקופה ולקנות. הייתה התרגשות גדולה, החניכים נהנו מהמפגש המשחקי והלא שגרתי, התלוננו על המחירים המופקעים, ולמדו משהו שהם יודעים שישמש אותם בעתיד ויהפוך אותם למעט יותר מסוגלים ועצמאים.

שיעור כזה, הוא לא פחות חשוב מהשיעור בו ביקשנו מכולם להכין מצגות כדי לספר את סיפורי העלייה שלהם. כל חניך וחניכה שלחו לנו תמונות שלהם והרכבנו מהם מצגות אישיות. כל אחד סיפר בתורו על מאיפה הגיע, ולמה, ומה הוא אהב במולדת שלו, ומה הוא אוהב בישראל. בסוף גם האזנו ביחד לשיר 1990 של מרינה מקסימיליאן בלומין, שמדבר על העלייה שלה לארץ, והסברנו אותו יחדיו. החניכים ממש התרגשו לשתף במעט מהעולם שלהם, ולשמוע מאחרים על החוויות שלהם.

לשמוע מהחניכים על החוויות שלהם

ההדרכה באולפן גרמה לי להבין שיש בללמוד שפה חדשה כל כך הרבה יותר מלדעת מילים. אותה מילה יכולה להגיד שני דברים שונים לחלוטין לשני אנשים שונים. יש מילים שנושאות איתן מטען שונה מאחרות. יש מילים שאפשר להבין רק בהקשר מסוים, ויש מילים שהן כמו כלי ריק שצריך למלא בתוכן. ההדרכה באולפן גרמה לי להבין שזה מאוד חסר ללמד שפה, בלי לתת לחניכים כלים להבין ולבקר את המציאות שבה הם חיים. בלי לתת להם קול לבטא דרכו את המצוקות שלהם. מה שוות כל המילים בעולם, אם את לא מרגישה שאת יכולה להביע את דעתך?  מה שווים כל הפעלים, כל התארים, כל השמות, אם אין לך עם מי לדבר על זה…?

אז אני אלמד אותם לקרוא תלוש משכורת, ולכתוב שירים.

הכותבת היא חברה בדרור ישראל ומדריכה באולפן דרור בטבריה

טיול חניכי האולפן מראשון לציון
מפגש סיום וחלוקת תעודות הערכה
קו כחול

כתבות נוספות