מדוע נזקק סטאלין לסוּצְקֶבֶר

ב' חשון תשע"ט
11 אוקטובר 2018

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: / לֹא עוֹד יָבִיא / אָדָם אֶל פִּיו הָרָעָב / מִבְּשַׂר-הַשּׁוֹר, אוֹ לֶחֶם /

אוֹ תְּאֵנָה, אוֹ דְּבַשׁ: / יִטְעַם מִלָּה בִּלְבַד אוֹ שְׁתַּיִם / וְיִשְׂבַּע".

אברהם סוּצְקֶבֶר

בסרטם של אורי ברבש והדס קלדרון (נכדתו של אברהם סוּצְקֶבֶר), "דבש שחור", המספר את סיפורו של העם היהודי במאה השנים האחרונות דרך מגילת חייו של סוּצְקֶבֶר, מסופר על אירוע בחייו, שאילו לא היה אמיתי ניתן היה בהחלט לחשוב אותו לאגדה אלמותית. סוּצְקֶבֶר, שניצל בעור שיניו מגטו וילנה, מגיע ליערות נארוץ' בבלארוס. שם, יחד עם רעייתו פרידק'ה, הוא נלחם כפרטיזן. לידיו של סטאלין מגיע אחד משיריו של סוּצְקֶבֶר, וסטאלין זה, איש הדמים, פוקד במהלכה של מלחמת העולם השנייה, שבה נפלו כשלושים מיליון רוסים, לשלוח מטוס ליער זה ולחלץ בחיים את אברהם סוּצְקֶבֶר המשורר. המטוס מופל על ידי הנאצים, וסטאלין שולח מטוס נוסף ומציל את סוּצְקֶבֶר ופרידק'ה ומביאם למוסקבה.

בספרה "רק שנה אחת", מתארת סווטלאנה יוסיפונובה אלילויובה סטאלין, בתו האהובה של אחד העריצים האכזריים במאה העשרים, את רגע מותו של אביה:

"שלושה ימים עשיתי ליד מיטתו של אבי הגוסס, וראיתי את מותו. חשתי כאב ואימה, מפני שזה היה אבי. אלא שהרגשתי וידעתי, כי לאחר מוות זה יבוא השחרור, והבינותי כי זה יהיה גם שחרורי אני. בימים שקדמו לקבורה עמדתי ליד הארון שעות רבות, והסתכלתי בזרם האנשים העוברים באולם-העמודים. שונה היה נהגם של הבריות. רבים בכו. מהם שהביאו פרחים, ומהם שהסתכלו בסקרנות כדי להיוָכח כי אמת הדבר, ואכן איננו עוד. לפעמים נפגשו מבטי במבטי מכרים מבית־הספר. רבים מהם לא ראיתי זה שנים. היתה בי חרדה, מפני שרגשותי מנוגדים היו: חשתי כאב והקלה בעת ובעונה אחת, וגידפתי את עצמי על שבת רעה אני. בשעת־פרידה אחרונה, כשהיה עלי לנשק את מצח הנפטר, וכל האנשים העומדים סביבי מצפים לכך ומסתכלים בי, לא עצרתי כוח לעשות את המעשה. אחר־כך לא עליתי גם לקבר אבי שליד חומת הקרמל אפילו פעם אחת "

ובכן מה הניע את האיש הזה להזדקק למשורר היהודי היידי, עד כדי כך ששלח שני מטוסים להצילו?

אולי רצה חלק ונחלה בנצח, כדבריו של לוינס על נאומו של שי עגנון בטקס קבלת הנובל לספרות. וכך אומר לוינס:

"מדוע מברך עגנון באותו רגע את חי העולמים שנתן לישראל תורת חיים, אם לא כדי למצוא במצוות הצדק והאהבה לזולת, באתיקה שהפילוסופים משפילים אותה, ושהאלימים מתעלמים ממנה, את המשמעות של כל המשמעויות, חזקה יותר מן המוות, כלומר ראויה לקורבן העילאי, שמשמעותה לא-מוות במוות?"

אלא שסטלין לא זכה לגעת במשמעות של כל המשמעויות החזקה יותר מן המוות, ומותו היו לו כמוות במוות. כדבריה של בתו: "בסופו של דבר כאבי הגסיסה היו איומים, מבטו היה נורא מטורף או זועם ומלא פחד מוות".

בשירו, "לוחות העופרת של דפוס רום" –  בית דפוס יהודי שפעל בוילנה מסוף המאה ה-18, והתפרסם בעיקר בזכות מהדורת התלמוד הבבלי שהוציא לאור בשנת תר"מ-תרמ"ו (1880-1886), שמשמש יסוד לכל הדפסת התלמוד הבבלי עד היום – מתאר סוּצְקֶבֶר את רגע התכת לוחות העופרת, שבהם הדפיסו את התלמוד, לקליעים:

לוחות העופרת של דפוס רום

"מִסָּבִיב יֵשׁ‏‏ סוֹרְגִים, אַךְ יָדֵינוּ שְׁלוּחוֹת

לֶאֱסֹר אֶת הָאוֹר הַחָפּשִׁי וְלִפרֹם

אֶת הַלַּיְלָה, לִשְׁלֹל וְלָקַחַת לוּחוֹת –

אֶת לוּחוֹת הָעוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּית הַדְּפוּס רוֹם.

וְאֲנַחְנוּ – חוֹלְמִים – נֵהָפֵךְ חַיָלִים

וּמֵרוּחַ־עוֹפֶרֶת נַתִּיךְ כָּאן קְלִיעִים.

וּפָּתַחְנוּ חוֹתָם, שֶׁנּוּכַל לְהוֹשִׁיט

אֶת יָדֵינוּ שֵנִית לְאוֹתָהּ מְעָרָה.

בִּצְלָלִים בְּשִרְיוֹן וּלְאוֹר עֲשָׁשִׁית

אוֹתִיּוֹת נוֹצָקוֹת פֹּה שׁוּרָה לְשׁוּרָה.

כְּמוֹ אָבוֹת כֹּהֲנִים שֶׁיָּצְקוּ בַּמִּקְדָּש

לִמּנוֹרוֹת הַזָּהָב מִפַּךְ שֶׁמֶן חָדָש.

בַּיּצִיקָה – הָעוֹפֶרֶת כֻּלָּה זָהֲרָה,

וְנָמַסּוּ אִתָּה מַחּשָׁבוֹת, אוֹת בְּאוֹת,

מִבָּבֶל, מִפּוֹלִין, כָּל שׁוּרָה הִיא שׁוּרָה,

שֶׁרָתְחָה וְעָלְתָה וְהוֹסִיפָה לִגְאוֹת,

כִּי גְּבוּרָה יְהוּדִית, הַטְּמוּנָה בְּמִילִּים,

מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלםָ בִּקְלִיעִים.

וְכָל מִי שֶׁרָאָה יְהוּדִי שֶׁעָלָה עִם

כְּלִי נֶשֶׁק שָׁם בַּגֶטוֹ בְּיָד גְּאֵיוֹנִית,

בְּעֵינָיו בְּמִלְחֶמֶת יְרוּשָלַיִם

חָזָה, וּבִנְפֹל שוּב חוֹמוֹת הַגְּרָנִיט.

הַמִּלִים כְּבָר נוֹצְקוּ לְעוֹפֶרֶת כֻּלָּן,

אַךְ בַּלֵּב יְהַדְהֵד עוֹד לָנֶצַח קוֹלָן".

גטו וילנה, 12 בספטמבר 1943

" כִּי גְּבוּרָה יְהוּדִית", כותב סוּצְקֶבֶר, " הַטְּמוּנָה בְּמִילִּים", "מֻכְרָחָה לְהַדְהֵד בָּעוֹלםָ בִּקְלִיעִים… הַמִּלִים כְּבָר נוֹצְקוּ לְעוֹפֶרֶת כֻּלָּן, אַךְ בַּלֵּב יְהַדְהֵד עוֹד לָנֶצַח קוֹלָן". על יצחק קצנלסון כתב אנטק כי:

"ליצחק קצנלסון, באופן אישי, לא היה אקדח והוא לא ירה אפילו ירייה אחת ולא הרג אף גרמני. אבל מה ‫שהוא עשה זה מרד, הגבורה, שאני מדבר עליה, היא הגבורה הנפשית על ידי מעשים שאין בהם יריות. יש בזה אולי יותר מאשר ירייה. אדם, שמסוגל בשנת 1944, מול המוות, לכתוב את הדברים שהוא כתב… והשאיר לנו מורשת… הוא גיבור אמיתי"

הרודן ידע, שהאדם, כשמו של האלבום לכבודו של חיים גורי, "עשוי מאותיות". ממש כפי שגורסת הקבלה, שהאותיות הן כוחות רוחניים, שמשפיעים על הנשמה, ומשולות ל"אני" של האדם. אלא שעריץ דמים זה הבין דבר נוסף, והוא את כוחה הבלתי מנוצח של התמימות. הוא ידע שמיליוני הרוסים שנטבחו, הלכו למלחמה לא רק מתוך הכורח האינטרסנטי של הגנה מפני הצורר הנאצי, אלא גם ובעיקר מתוך אמונה תמימה ועמוקה בצדקת קורבנם ובהכרח קורבנם. ואת התמימות הזו וצדקת קורבנם, אי אפשר לבטא אלא בשירה. את הבחורים והבחורות האלה, אי אפשר להניע רק בכוח האינטרס, כי כוחו של האינטרס הוא זמני, וכוחה של התמימות – נצחי.

ואין לשגות כאן בין נאיביות ותמימות, במובן הפשוט שמילה זו – "נאיבי" – המושאלת מצרפתית, משמעותה ילדותי,  אדם שאינו רוצה ו/או יודע לשאול, חסר הבנה, ניסיון ותחכום. "תָּמִים תִּהְיֶה, עִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" מצווה אותנו המקרא (דברים יח, יג). תמים, במובן של הבנת הצרכים העמוקים של בני אנוש והכוחות הבראשיתיים המאפשרים את קיומה של האנושות. האם המאבק כנגד הכחדת כדור הארץ הוא תמימות? אכן. ויכולים לעשות זאת רק אלה שמוטיבים אלה חיים בנפשם כגרעין נשמתם. במובן זה התמימות היא אלמותית, והאינטרס הוא זמני מאוד. סטאלין היה זקוק לסוצקובר על מנת לרתום כוח אנושי בראשיתי זה של התמימות באופן אותנטי ועמוק.

הוא, סטאלין, ידע לזהות את המוטיב הזה. למרות שידע לעשות בו רק שימוש, מעולם לא חש ולא יכול היה לחוש אותו בשס"ה גידיו וברמ"ח אבריו – אחרת לא היה סטאלין. אלא שהשימוש המניפולטיבי הזה היה זמני, כפי שכל אינטרס הוא זמני, והוא הביא בסופו של דבר לחדלונה של בריה"מ, משום שגיוסו להצלת האנושות מידי הצורר הנאצי הפך למנוף לביסוסו של משטר עריצות ורצח. כפי שכל מה שבנוי על אינטרס המגייס אליו את כוחות הנפש העמוקים, התמימים, המביאים לנצחונו – הוא זמני. כפי שעושים חלק מהמנהיגים עד ימינו אלה, מגייסים את מיטב הנפשות באמצעות ערכי הנצח, שלהם הם בזים בתוך תוכם, אך הם משתמשים בערכים אלה לאינטרס הרגעי, הזול והריק המניע את נפשם המסוכסכת. אלא ששימוש זה הוא עכשווי כעכשוויותו של הפרט המשתמש בהם, ומשום שהאלמוות מצוי רק בין האותיות, המילים והשירה שמהם עשויים האנשים כמו אברהם סוּצְקֶבֶר הקוראים את הנצח, וחיים בו ודרכו לְעוֹלָם.

"מִי יִשָּׁאֵר, מַה יִּשָּׁאֵר? אוּלַי הָרוּחַ עַל הַיָּם,

וְיִשָּׁאֵר הָעִוָּרוֹן שֶׁל הָעִוֵּר שֶׁנֶּעְלַם.

וְיִשָּׁאֵר סִימָן שֶׁל יָם: חוּט דַּק שֶׁל קֶצֶף מִתְנוֹצֵץ,

וְיִשָּׁאֵר עָנָן קָטָן, אֲשֶׁר נִתְפַּס בְּרֹאשׁ הָעֵץ.

מִי יִשָּׁאֵר, מַה יִּשָּׁאֵר? כִּי תִּשָּׁאֵר עוֹד הֲבָרָה,

אֲשֶׁר תַּדְשִׁיא אֶת בְּרִיאָתָהּ מִבְּרֵאשִׁית־בָּרָא.

וְשׁוֹשַׁנַּת­־כִּנֹּור, אֲשֶׁר לִכְבוֹד עַצְמָהּ תַּנְעִים,

אוּלַי אוֹתָהּ יָבִינוּ שִׁבְעָה בַּעֲשָׂבִים.

וּמִכָּל הַכּוֹכָבִים שֶׁמִּצָּפוֹן לָאֲדָמָה

עוֹד יִשָּׁאֵר כּוֹכָב אֶחָד אֲשֶׁר נָפַל לְתוֹךְ דִּמְעָה.

וְתִשָּׁאֵר טִפָּה שֶׁל יַיִן כְּתָמִיד בְּתוֹךְ כַּדַּי.

מִי יִשְָׁאֵר, אֱלֹהִים יִשָּׁאֵר. לְךָ זֶה לֹא דַּי?"

"װער װעט בלײבן? װאָס װעט בלײבן? בלײבן װעט אַ װינט,

בלײבן װעט די בלינדקײט פונעם בלינדן, װאָס פאַרשװינדט.

בלײבן װעט אַ סימן פונעם ים: אַ שנירל שוים,

בלײבן װעט אַ װאָלקנדל פאַרטשעפּעט אויף אַ בוים.

װער װעט בלײבן? װאָס װעט בלײבן? בלײבן װעט אַ טראַף,

בראשיתדיק אַרויסצוגראָזן װידער זײן באַשאַף.

בלײבן װעט אַ פידלרויז לכבוד זיך אַלײן,

זיבן גראָזן פון די גראָזן װעלן זי פאַרשטײן.

מער פון אַלע שטערן אַזש פון צפון ביז אַהער,

בלײבן װעט דער שטערן, װאָס ער פאַלט אין סאַמע טרער.

שטענדיק װעט אַ טראָפּן װײן בלײבן אין זײן קרוג.

װער װעט בלײבן? גאָט װעט בלײבן, איז דיר ניט גענוג?"

 (אברהם סוּצְקֶבֶר)