ט' ניסן, תשפ"א
22 מרץ, 2021
לפני כשש שנים, סמוך ליום הבחירות העשרים לכנסת (17.3.2015), חל יום השנה להקמת הקומונה הפריזאית אשר נוסדה לאחר בחירות דמוקרטיות בפריז בתאריך ה-26 במרץ 1871. אז כתבתי את המאמר הבא לקראת הבחירות העשרים: הקומונה הפריזאית והיום שאחרי. מחר, ה-23 במרץ 2021, נלך שוב לבחירות, לבחירת הכנסת ה-24, והנה שוב חודש מרץ ושוב ציון השנה להקמת הקומונה, והפעם 150 שנים להקמתה. לתאריכים ניעות ״גורלית״ משלהם. לציון שני אירועים אלה שיניתי מעט מדבריי במאמר והתאמתי אותם לרוח ״הזמן״.
***
הקומונה הפריזאית והיום שאחרי (מעודכן לקראת הבחירות לכנסת ה-24)
אני מניח כי בימינו אלה, הלקח של "הממשלה הסוציאליסטית" הראשונה שהוקמה בעיריית פריז במרס 1871 ונקראה "הקומונה הפריזאית" – נשכח מלב. גם "קיר הקומונרדים" בבית הקברות "פֵּר לָשֵז" שאליו נרצחו אלפי קומונרים, או "שבוע הדמים", שבמהלכו טבח "צבא ורסאי" בראשות אדולף תייר בכשלושים אלף איש, רובם אזרחים חפים מפשע – נראה כי טבעו בתהום הנשייה. מה שהיה לדורות רבים של סוציאליסטים, ובהם קרל מרקס, דוגמה לביקורת מסוימת, או מופת להתגאות בו – כגון התוכנית למסיבות תנועה של תנועת "דרור" באלג'יר של שנת 1952, שם עסקו בין השאר בחנה סנש, במרד גטו וארשה ובקומונה הפריזאית – נגוז מהתודעה הקולקטיבית של שוחרי החירות, השוויון והאחווה.
איני סבור כי ניתן להקיש לימינו אלה ולהסיק מסקנות מרחיקות לכת מהחלטותיה של "הקומונה" – אותה "מועצה עירונית" בפריס בראשות לואי בלאנק, שימי קיומה היו קצרצרים (מרס-מאי 1871). עם החלטות אלה נמנו בין השאר הקפאת תשלומי שכר הדירה; הענקת זכות הצבעה לנשים; הקפאת החובות; צמצום שעות העבודה וביטול הריבית על החובות. יהיו שיאמרו כי החלטות "הקומונה" היו אות וסמל למדיניות מרחיבה כלכלית, ואולי הייתה זו הפעם הראשונה שמדיניות כזו ננקטה. אך אני סבור כי ממדיה של ההתנסות ההיסטורית הזו היו כה צרים ומקומיים שדווקא ניסיון זה אינו בעל משמעות כלקח של ממש לימינו אנו. עם זאת, לטעמי, יש להתבונן דווקא בפער הבלתי נסבל בין אופי מנהיגותם של מקבלי ההחלטות אז בהשוואה לימינו אנו. מנהיגי "הקומונה" קיבלו עליהם אחריות עצומה, בתנאים קשים ונוראים. הם העזו לגעת במאקרו, בפרדיגמה, ולנסות לשנותה.
דוגמה למעשים מהסוג הזה, הכרוכים באומץ ציבורי, אמנם ניתן למצוא גם בתולדות מדינת ישראל, אך בעיקר בצד המדיני-ביטחוני, דוגמת היציאה מלבנון בימי אהוד ברק כראש ממשלה, או פינוי חצי האי סיני על ידי מנחם בגין ז"ל במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בתחום הכלכלי-חברתי לא נמצאו לנו עד כה מנהיגים פוליטיים שלבם ימלא און ותעוזה לעשות, לדוגמה, מה שמנהיג מפלגת סיריזה ביוון, ראש ממשלת יוון כיום, אלכסיס ציפראס, עושה. אמנם אין לדעת עדיין כיצד יסתיים מהלך זה, שמוביל ציפראס בשיתוף שר האוצר בממשלתו, יאניס ורופאקיס – שהוא עצמו מומחה לתורת המשחקים, ושאולי מומחיותו זו מספקת לו כלים להתמודד עם האיומים שמפעילי השווקים למיניהם, ובעיקר הקנצלרית מרקל, מפעילים על יוון – אך העובדה היא שמנהיג פוליטי פועל בתעוזה שכזו אל מול גרמניה, האדירה שבמעצמות הכלכליות באירופה, ומצליח בחוכמתו, כפי שזה נראה עד כה, להעז פנים כלפיה, ולתמרן ליצירת מערך כלכלי אחר, שאולי ימתן את חוקי המשחק הכלכליים הדרקוניים שקבעה גרמניה. עובדה זו אינה יכולה שלא להעמיד את מנהיגינו "הסוציאליסטים" במלוא עליבותם.
לכן, איני תולה תקוות רבות "ביום שאחרי" הבחירות. העמדה הספקנית שלי נובעת גם מהעובדה שבמידה רבה מאוד מפלגת 'משיח בא והוא גם מצלצל' תפסה את נפשם ורוחם של רבים כל כך בינינו; אלה הסבורים כי חזות הכול היא בבחירות ובעמדת ההשפעה שכל אחד מהנבחרים יאייש, וחוזר חלילה; אלה שקנה המידה ההיסטורי, היונק מיותר מ-200 שנות ניסיון סוציאליסטי, התפוגג ממוחם כלא היה. המאבק לצדק ולשוויון בין בני אדם החל כמעט משחר ההיסטוריה של המין האנושי. הוא לא פסק לרגע, היו בו רגעי התעלות ושפל, מאות מיליונים שילמו עליו בחייהם, אך אש התקווה לברוא ולייסד ממלכת כוהנים וגוי קדוש מעולם לא עומעמה.
המאפיין הבולט ביותר הוא ההתלבטות וההתחבטות בנוגע לשאלה למי להצביע מחר. תשובה פשוטה לשאלה זו אין ועל בשרי למדתי כי ״מה שרואים מכאן לא רואים משם״ בנוגע למפלגות השונות. לכן בחרתי לעצמי נייר לקמוס המהווה בעיני את הרע במיעוטו – מעשיהם של ראשי המפלגות בנוגע להסתדרות – כל ראשי המפלגות, למעט אלה שהן, או מועמדן לכנסת, שונאות אדם וגזעניות, ו/או שונאות עם ישראל והאדם היהודי שנאה זואולוגית, כפי שאמר ברל.
אם יש דבר אחד שאני משוכנע בו, הוא שככל שיוחלש כוח עמידתה של ההסתדרות, לא רק שחזון ׳הקומונה הפריזאית׳ ירחק וייעלם, אלא שהחברה הישראלית כולה תישטף בגל של פערים חברתיים-כלכליים. פערים כאלה שאפילו הנביאים שניבאו על שומרון ויהודה, והבולט שביניהם עמוס, יעמדו ליומם פעורי פה וחסרי מילים וביטוי, ביחס למה שאדם יהודי יכול לעולל לחברה שהצדק החברתי היה מאז ומעולם המאפיין הבולט שלה בקרב העמים.
איני יודע מה יהיו תוצאות הבחירות מחר, אך אף על פי ולמרות כל אלה, מה שמאפשר לי להמשיך ולהיות אופטימי מאוד זו העובדה שרוב עצום מקרב אזרחי ואזרחיות ישראל שלנו, כפי שעולה מהסקרים ומהרחוב הישראלי למעגליו, שואפים לצדק חברתי, לשוויון ולחלוקה צודקת יותר. עובדה זו עשויה להפיח בכולנו תקווה רבה להמשך חריש וזריעה, דישון וטיפוח הניר היקר הזה, המכונה החברה הישראלית, בכל תנאי מזג אוויר מפלגתיים שהם, כי בו ורק בו מצוי עתידנו.
פסח
