כ׳ באייר, תשפ"א
2 במאי 2021
לעילוי נשמתם של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי גוגיג, יוסף לואידור, צבי שץ ובני משפחת יצקר – יהודה יצקר ואברהם יצקר, זכרם לברכה, אשר נרצחו היום לפני מאה שנים במאורעות תרפ״א. תהי נשמתם צרורה בצרור חיי האומה.
אורך השוט של ספנסר והקסלי
״מה לנו מחאה, עדר-פטפטנים, אם מחאה זו מעוררת רק מעשים מעוררי-מחאה עוד יותר? מה לנו הממשלה הישנה או החדשה, דומן-חוצות… אם היא מסיתה רק במי שנקל להסית, אם היא מפייסת את פראי-יערותיה, במה שאפשר לפייסם? מה לנו ריבולוציה וקונטר-ריבולוציה, מה לנו נחש חדש, מה לנו נחש ישן, מה לנו נמר צהוב או חברבר? מה תועילו ומה תושיעו הבל…״
(י.ח ברנר, ״מכתב ארך שלח לי״)
ידועה אמרתו של בובר כי ההיסטוריה האמיתית מתרחשת מאחורי הקלעים. כך גם האירוע שישפיע על גורל כולנו – השבעת הכנסת ה-24 והרכבת הממשלה ה-36, לאחר ארבע מערכות בחירות שבהן נטענו טענות מטענות שונות על במת האירועים של האומה, על מסכי הטלוויזיה, ברשתות החברתיות ועוד ועוד, לנוכח פני העם כולו, והשיח הועמס בשנאה יוקדת ובהסתה שגאתה והתפרצה ונגעה אפילו בניצולי השואה ובחללי צה״ל. נשאלת השאלה – מה אם כן מתנהל מאחורי הקלעים של ההיסטוריה הנגלית לעיני כל, אך המוסתרת היטב על-ידי שחקניה החורצים את גורל הכול?
דרווין, כזכור, הואשם כי טען בספרו ״מוצא המינים״ כי ״החזק שורד״ (גם בעולם האנושי כמו בעולם החי), אלא שזהו שקר ואת המושג הזה הביאו לעולם שניים אחרים – הרברט ספנסר ותומס ה׳ האקסלי – אשר הטעינו את ממצאיו של דרווין על עולם החי בהנחות מוצא ערכיות של מלחמת הכול בכול במין האנושי; של מאבק לחיים ולמוות בעולם האדם שבו החזק מנצח והחלש נרמס. הוויכוח בין שניהם לא היה על עצם הנחות המוצא, אלא על עומק ואופן יישומן בעולם האנושי. ומעל לשני אלה הלֹא עומד ״עמוד האש״ של התפיסה המרושעת הזו, הלוא הוא הכומר תומאס ר׳ מלתוס, שלטעמו אין לכולם מקום ליד השולחן של אמא טבע ולכן את חלקנו יש פשוט לאיין.
הסוציולוג הגרמני מקס ובר הראה כבר שגישות אלו הן גילום מודרני של האתיקה הפרוטסטנטית. אחת השאלות המרתקות (שלא זה הזמן והמקום לעסוק בה) היא איך אנשים יהודים ״יראי שמיים״ מאמצים אליהם תורות המבוססות על האתיקה הפרוטסטנטית אשר מקורה במרטין לותר, שב-95 התזות שלו מצא מקום נרחב לומר כמה וכמה דברים על היהודים, ביניהם כי היהודים הם ״מרעילי בארות וחוטפי ילדים״ וכי על הנוצרים ״להעלות באש את בתי הכנסת ובתי הספר שלהם… להחריב את בתיהם… לשרוף את ספרי התפילה שלהם… לעקר את הנשים שלהם… להחרים את רכושם״. טוב, מה עוד אפשר לעשות עם יהודים ״יראי שמיים״ שהראיפיקציה[1] היא האל האמתי אליו הם מתפללים?
אך לעצם העניין נאמר כי מה שמתרחש מאחורי הקלעים בין השחקנים השונים של המערכת הפוליטית, הוא לא אחר מאשר הוויכוח על אורך השוט שיושת עלינו. את הכול הם מוכנים לשים בצד – הכיבוש, יחסי דת ומדינה ועוד ועוד – יש רק דבר אחד שהכול מסכימים עליו: זו העת לטפל בכלכלת הקורונה. יש הגורסים שוט באורכו של האקסלי – ירידה מוחלטת לחיינו וגביית ליטרת הבשר מהחלשים ביותר עד מיטוטם. ויש הגורסים שוט באורכו של ספסנר, המבין שאי-אפשר לרדות בעת ובעונה אחת בחיי הכול, היות שיש צורך (עדיין) לנצל חלק מהאנשים לטובת העשרת אלה ה״חיוניים״ ביותר בינינו, ״המושכים את קרונות הרכבת קדימה״. אבל אין איש (למעט פעיות קלות פה ושם התלויות בהיתכנותה של ממשלה עם יורשיהם של ספנסר והקסלי) הגורס שאין להשיט שום שוט ושום גזירה ושום הרעה, אלא ההיפך – יש להרחיב, לחבק, לרפא, להעמיק ולתקן באמצעות הרחבה תקציבית את הרעות החולות של מגפת הקורונה.
הכול עוסקים בשאלות ״הרות גורל״ שאף אחת מהן איננה מסגירה באמת את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. ומה שמתרחש שם הוא אחת הטרגדיות המכאיבות ביותר. לאחר שיחלקו את העוגה השלטונית בסבב זה ו/או בסבב הבא (בחירות חמישיות), הם, הפוליטיקאים הקובעים את גורלנו מאחורי מסך ההצגה, יתמקחו על אורך השוט. לא על עצם ההידרשות לו או על עצם קיומו, אלא על כמה פצעים הוא יחרוץ בגבנו והאם ״הסוס״ אכן ימות אם השוט יהיה לח מדי או יבש וחודרני ביותר. ולכך משמעויות מרחיקות לכת, הקשורות בחיים ובמוות, משום שמידת סגירת ״השיבר״ התקציבי משפיעה מיידית על חיי הכול.
כשאדם מנסה לטרוף את נפשו בכפו, אדם שהלך לנוכח פני האש וסיכן את חייו למען כולנו, דבר שעליו אמר ברנר בדברי ההספד שלו לנופלי תל-חי: ״הזכאים אנחנו, הנשארים, לקורבנות כאלה?״, אין איש שואל, איך זה קשור בוויכוח על אורך השוט, כלומר איך זה קשור לכל הצמצום התקציבי המיותר, הנובע מההשקפה הרעילה של ספנסר ומלתוס. צמצום שכל כולו אידיאולוגי, אמוני ואלילי ומבוסס על התפישה של מלחמת הכול בכול כאידיאל וכערך למימוש – גם ובעיקר במדינת ישראל, האמורה להיות צודקת, מוסרית, שוויונית וטובה יותר.
האם יש רפואה למצב מייאש זה? יש! כפי שתמיד הייתה – יש להתבונן לאמת בעיניים, כי זהו הבסיס והדבר היחידי היכול לגרום לאנשים, גם אם הם המיעוט שבמיעוט, לנסות ולמנוע את רוע הגזירה, כי מי שמסרב להישיר מבט אל המציאות, לא יתקן דבר. כדברי ברנר: ״כל זמן שנשמתך בך, יש מעשים נשגבים ויש רגעים מרוממים. תחי העבודה העברית האנושית!״
פסח
[1] ראיפיקציה – חוקי השוק הם חוקים טבעיים ובלתי ניתנים לשינוי.
