לפני כ-70 שנה, כ"ד באב תש"ד, הלך לעולמו, ממנהיגי היישוב בארץ ותנועת העבודה, ברל כצנלסון. היום, כ"ד באב תשע"ד, בדיוק 70 שנה אחרי, התקיים טקס צנוע והצבת שלט לזכרו במעונו ברחוב מזא"ה 65 בתל אביב.
"בבוקרו של יום לוהט בשלהי מנחם- אב שנת תש"ד נתמלאו אדם הרחובות הסמוכים לחצר המוסדות הלאומיים בירושלים. באולם הכניסה לבניין הקרן הקיימת ניצב ארונו של ברל כצנלסון, עטוף דגל כחול לבן, ופס אדום עליו. נכבדי היישוב- ראשי המוסדות הלאומיים, אנשי האוניברסיטה, סופרים ואנשי רוח, עסקנים ומנהיגי תנועות- נצטופפו סביב. ובחוץ המתינו אלפים לחלוק כבוד אחרון למנוח…לא נשמעו הספדים. הטקס היה פשוט ונטול נוי והדר, על פי רצונו של המת" , ברל, אניטה שפירא, על מסע ההלוויה.
המסע, אשר החל בירושלים, עצר בתל אביב, והמשיך דרך יישובי ארץ ישראל העובדת עד שהסתיים בבית הקברות בכנרת לבקשתו של כצנלסון. הייתה זו הלווייתו הצנועה של מעצב הציונות הסוציאליסטית ומנהיג תנועת העבודה אותו ליוו במסע האחרון רבבות- דומה היה שכל ארץ ישראל העובדת יצאה לקראתו- ותיקים וצעירים, תלמידים ויריבים, התאבלו על אבידת ענק.
בטקס הצבת השלט במעונו בתל אביב עליו ייכתב, "בבניין זה ברחוב מזא"ה 65 בדירת 'מעונו' גר ברל כצנלסון (בוברויסק 25 ינואר 1887- ירושלים 12 באוגוסט 1944), מעצב הציונות הסוציאליסטית ומנהיג תנועת העבודה". בטקס הוקראו מספר קטעים לזכרו, הופיעה להקת 'אל המשורר' עם השירים 'כאן על פני האדמה' ו'לעבודה ולמלאכה', ולקחו בו חלק צעירים וותיקים, בני משפחה, דיירי המקום ועוד.
פסח האוספטר, רכז תנועת דרור ישראל, מתוך נאומו בטקס: "אך לא בשל כל אלה זקף החקלאי האלמוני את קומתו. הוא זקפה בשל דבר שאבד ואיננו עוד. הוא הישיר את גוו משום שהאמין כי פיו וליבו של האיש אשר מסע לווייתו חצה את הארץ הזו כולה, שווים. הוא ידע כי גם אם חלקו עליו, סנטו בו, הקשו את חייו של האיש ברל, כל אלה שעשו זאת האמינו בתום שהנחה את האיש, וידעו כי תוכו כברו".
