שני אורן, חבר תנועת דרור ישראל כותב במִכְתָּם
יש לנהוג בחסן ושותפיו לפי דין, אך החוגגים לשמע המעצרים בעת שהכל יודעים על הגנבה האמיתית הנעשית במחשכים, מבהירים לנו באופן סופי שבין המזרח התיכון והכתר הבריטי, העם היהודי בוחר עדיין להציב את מדינתו פחות בלבנט ויותר בבית הלורדים.
הרקב והשחיתות חד המה. שניהם משגשגים בסתר, במקומות לחים וחשוכים. לימדו אותנו להתרחק ממקומות כאלה בהיותנו קטנים. בהגיענו למצוות או קצת אחרי, יכולנו כבר ללמוד שמרבית הדברים צומחים על מצע של רקב וזבל, שלצורך הנוחות קוראים לו פתאם דשן, כאילו שזה יפיג את הריח הנובע ממנו.
אם מעמיקים לחשוב על כך, יתכן מאד שנגזר גורלנו לחיות עם הרקב והזבל. למעשה אפשר להבין זאת בפן הביולוגי-אורגני, אבל מה על התרבות והחברה האנושיות. העולם המערבי למשל, מושתת ברובו על תרבות שהתפתחה באיזורים חשוכים, גשומים ואפרוריים. תרבות שבין היתר גם כבשה, החזיקה, שאבה ורוקנה כל מקום בעולם שיש בו מעט שמש. השופט ברנדייס בממרתו על אור השמש המחטא, לא לקח כנראה בחשבון את חיוניות וחוזקת הנבטים הצומחים על מצע טוב של זבל ריחני. הנה, התרבות האנושית, שהתפתחה משך רבבות שנים באור השמש העזה של אפריקה והסהר הפורה של איזורי מסופוטמיה והלבנט, נכבשה לאחרונה (לפני כאלף או אלפיים שנה – הרף עין ביחס לתרבות האנושית) בידי תרבותם של אנשי אירופה המרכזית, הטחובה.
