חיפוש
סגור את תיבת החיפוש
בלוג דרור, חדשות 2013

תודה לשומר הקשר

11 בינואר 2013

רק איש אחד הבין שהחוט המקשר בין תנועות הנוער לבין התנועה הקיבוצית הולך ודק ומאיים להיקרע, על רקע משבר האמון והאמונה בחנתון – וזה הזמן להודות לו

מזה כשלושה עשורים מתחוללת בישראל דרמה אשר איש לא חקר עדיין, מערכת היחסים בין תנועות הנוער החלוציות לתנועה הקיבוצית.

אין ספק בליבי כי החוקרת שתחקור את קורות היחס בין שתי אלו, האחראיות לא במעט על עצם קיומה של התנועה הציונית, שלא לומר מדינת ישראל, תמצא מכמנים, כאב ודרמות, שלא רק ספרי ההיסטוריה יוכלו להכילם אלא גם שפע של רומנים וסרטים, אשר יפרנסו את רגשותיהם וסקרנותם של רבים לאורך זמן.

בתוך כל זאת התרחשה, ממש לאחרונה, אחת המערכות המשמעותיות ביותר בתולדות הקשר ההירואי העצוב והמפעים הזה – פרשת חנתון. אין אני רוצה בהזדמנות זו להיכנס לעומק "עניין חנתון", שהוא רק בחיתוליו מבחינת החשבון ההיסטורי והערכי. את דברי אלה אני כותב לא כצופה מן הצד ולא כחוקר, אלא כשותף פעיל להתרחשות זו. פרשת חנתון היוותה ומהווה את אחד משיאי המשבר הכואב והקשה בין בני הנעורים בישראל לבין מה שהיה בעבר מחוז כיסופיהם וחלומם – הקיבוץ. אני בא בדברי כאן להאיר פינה אחת בלבד: פינת האחריות על הקשר הזה בין בני הנעורים בישראל המבקשים להגשים, לתנועה הקיבוצית.

הפילוסוף הדני, סרן קירקגור, כתב במסתו "האווזים המתורבתים" כי האווזים המתייחסים ברצינות לכושר המעוף שלהם, קרי לכנפיהם , הם גם אלה המתייסרים בנקיפות מצפון, אותן הם חווים בשל יצר המרידה המפעם בהם – לעוף, לברוח, לא להישחט.

דבריו אלה של קירקגור ליוו אותי במהלך השנים האחרונות, בהם נדרשו מספר מזכירי תנועה לקחת אחריות ממשית על הדברים אותם שמעו צעירים אלה מפי רבים וטובים ממנהיגיה, הוגי דעותיה, סופריה ומשורריה של התנועה הקיבוצית, אשר קראו ודרבנו צעירים וצעירות אלה למרוד. אחת המסקנות למשמע קריאתם העזה והנחרצת של האחרונים היתה מאבקם של אותם צעירים על חנתון משך חמש עשרה השנים האחרונות. אך ביום פקודה נאלמו מוזות אלה דום, שלא לומר התכנסו בפינתן החמימה, עד יעבור זעם. אין זה המקום לדבר גם באלה אשר סיפסרו באמונותיהם של צעירים אלה, הנדמים בעיניהם כחומר גלם לגחמותיהם. רק איש אחד, אשר אינו נתפס בציבור, למיטב הבנתי, כמשורר, כסופר, שלא לומר כמי שדובר אל נפשם של בני הנעורים באותות של אש, רק איש אחד הבין את המשמעות ארוכת הטווח של ארוע כואב וקשה זה. רק איש אחד הבין – כפי שאמר אלתרמן טרם מבצע קדש: " ערב … הולך ודק, הולך ודק החוט! " – שחוט השני הזה, המשוך בין תנועות הנוער לבין התנועה הקיבוצית, הולך ודק והוא מאיים להיקרע, על רקע משבר האמון והאמונה בחנתון. לאיש הזה קוראים זאב (ולוולה) שור.

לא אוכל ואין בכוונתי להסתיר את חילוקי הדעות בינינו לבין ולוולה בעניין קריטי לא פחות – עניין הפרטת קרקעות הלאום. אך לצד מחלוקת קשה זו, עמדתי נרגש ומלא הערכה לאיש, אשר במשך השנים האחרונות עשה את כל אשר לעיל ידו בכדי לשמר את חיותו של החוט המשוך הזה, שמא ייפגע, ייפרם, ייעלם.

עתה כשולוולה עומד לקראת סיום תפקידו  אני מבקש לומר כי האיש  המבוגר זאב שור לא שכח את הנער הצעיר ולוולה, אשר התחנך וגדל בקן התנועה בחדרה, אשר יצא בשמה של התנועה להגשמה בעין גב המרוחקת דאז, אשר ליבו לא גבה ולא רם כלפי התקופה בה שרת כמדריך, כשליח וגר בקומונה  ברחוב  התרסי בתל אביב, שמפלגת העבודה מצאה לנכון למכור לפני כשנתיים בכדי להשיא את רווחיה הנדל"ניים. לאיש זה, לך, ולוולה, אני, חברי וחברותי לתנועת  "דרור ישראל" מבקשים לומר לך תודה.

עלה והגשם.

פסח האופטר – רכז תנועת דרור ישראל

כתבות נוספות