זו השנה הראשונה שאנו מתחילים במקום שאיננו חנתון. שנה ראשונה מזה עשור. יום כיפור הוא זמן טוב לחשיבה וחשבון נפש.
חשבון הנפש שלנו
שאלות רבות רצות בראשנו. האם מאבקנו היה צודק, האם נאבקנו ככל שיכולנו, האם טעינו בדרך?
מאבקנו היה צודק ללא צל של ספק. אמנם יצאנו כשידנו על התחתונה מבחינה נכסית. הציעו לנו בעבר לקבל בתים בחינם בחנתון ולא להתעקש על המשך קיומו של קיבוץ במקום, וסירבנו. מצפוננו נשאר נקי. בחרנו, כנגד כל האפשרויות, לעמוד על עמדתנו המוסרית, ולא לתת לגורמים פרטיים לנגוס בקרקעות שניתנו לקיבוץ, למכרן ולמקסם רווחים מנכסיו. אכן, נאבקנו ככל שיכולנו. לא יצרנו לעצמנו "חלופה ב'" ולא התפשרנו על ערכינו. פנינו לכל מוסדות המדינה ולכל הערכאות המשפטיות. פנינו לחברי הקיבוץ ולרכשי הבתים, אלו שעברו ואלו שלא עברו להתגורר על קרקע הקיבוץ, אינספור פעמים. הפעלנו את ילדיהם, ישבנו איתם בוועד המקומי, בוועדות התרבות והביטחון, התנדבנו כחושבים לסייע בשעת חירום, התנדבנו לשמור על היישוב ועל שטח המועצה האזורית. הצענו הצעות פשרה מגובות בחוות דעת של מומחים. אין אבן שלא הפכנו בדרך למציאת פתרון שישאיר קיבוץ במקום וימנע את סילוקנו חסר הרחמים, וליבם של רכשי הבתים ומוסדות המדינה נותר אטום.
במחשבה לאחור, ייתכן שבדבר אחד כן טעינו, בכך שנתנו ידינו למינוי מפרק לקיבוץ. מהלך זה היה לתקדים בהתיישבות והתגלה כמכשיר עוצמתי מאוד לנישולם של מתיישבים אותנטיים מאדמת חייהם והחלפתם ברווחים קלים.
חשבון הנפש שלהם
בחודש יולי נתקלו עינינו בפרסום נוסף של מכירת בתים בחנתון. עכשיו הם מעמידים למכירה את הבתים בהם אנחנו חיינו: "ארבע מאות אלף ש"ח למגרש צמוד קרקע ועליו בית ישן". כך, בעשר מילים הם סיכמו עשר שנות חיים, פעילות, חלומות והגשמה. "הזדמנות נדירה לבית במחיר אטרקטיבי!" זעקה המודעה. הסתבר לנו כמה אנחנו שווים. כל קבוצה שהתגוררה באחד מבתים אלו שווה ארבע מאות אלף ₪. רכשי הבתים והמפרק טענו בבית הדין הגבוה לצדק שחייבים לקבל החלטה מהירה ודחופה כיוון שאנשים מחכים בתור על מנת להתיישב בבתינו ורק חברי דרור ישראל חוסמים אותם. עכשיו מסתבר שהבתים מהם גורשנו משווקים למכירה.
הם מכנים את עצמם אנשים "יראי שמיים". הם יותר טובים מהחרדים כיוון שהם אנשים "מאמינים" שגם שואפים ל"תיקון" ו"שוויון". אני תוהה, האם ביום כיפור שואלים את עצמם אנשי חנתון: מה עלה בגורל הקבוצה שישבה כאן משך עשר שנים תמימות ויום בהיר אחד גורשה בצו בית משפט מקרקע חייה. מה עלה בגורל אותם אנשים ששמרו על הקיבוץ משך שנים בפני פירוק ויום אחד נמחקו מכאן. ועוד, האם עשינו, אנחנו – אנשי חנתון, כל שיכולנו בשביל למנוע את גזירת הגירוש, האם היינו נכונים לפשרה, לדיאלוג, להסכמה. האם הם שואלים את עצמם, ביום החשבון: מה באמת היה לנו חשוב בחנתון – התיישבות חקלאית, ערבות בין בני אדם, יצירת חברה ישראלית טובה וצודקת עבור כולם – או – בית במחיר אטרקטיבי, מגרש צמוד קרקע ושכנים זהים לנו.
נראה שחשבון הנפש לא נעשה. לא עכשיו ולא בצום ט' באב, המציין את חורבן הבית כולו בשל שנאת חינם.
ולשנה הבאה
אנחנו בינתיים חיים בחיפה. ממשיכים לחנך, לרקום אורח חיים שיתופי, לנסות ולהשפיע על הכיוון הערכי אליו צועדת החברה הישראלית.
אף אחד לא סייע לנו במעבר למקום חדש. אף אחד מלבד שניים: ולוולה ותנועתנו, דרור ישראל. מוסדות המדינה שידעו על שהתרחש נאלמו. כמעט ואינני מצפה לחשבון נפש מצד שרת החקלאות לשעבר, רשם האגודות לשעבר והמפרק, אבל מאנשים שמחשיבים עצמם ערכיים, הייתי מצפה זאת.
בחנתון לא נאמרה המילה האחרונה, ביחס לקיבוץ עצמו, לתנועה הקיבוצית ולהתיישבות החקלאית בישראל. אם תימשך "מגמת חנתון" בקיבוצים, הם יתחסלו. אנחנו לא מתכוונים לעמוד מנגד ולצפות בתהליך הזה מבלי לקחת בו חלק פעיל. איש איש וחשבון הנפש שלו עם עצמו לקראת השנה החדשה. גמר חתימה טובה.
גיל פלוטקין – קיבוץ המחנכים "יצחק בן אהרון", חיפה
