מאת: פסח האוספטר רכז תנועת דרור ישראל
תופעות טבע כגון התפרצות הרי געש, רעידות אדמה, סופות טורנדו ועוד, אינן מתפרצות ברגע אחד. הן "מתבשלות", הולכות ומתפתחות ובשיאן הן נראות, בטעות, לצופה החיצוני כאילו הן מתרחשות באיבחה אחת, אך התהליך נעלם מעיני המתבונן, הרואה רק את התוצאה, אבל איננו ער להתרחשות המתמשכת. כך גם בחייה של החברה האנושית. במעי החברה הולכים ומתפתחים תהליכים שרובם סמויים מן העין אך כשהם מתפרצים הם דומים לתופעת טבע המכלה את סביבותיה כחיה פצועה שהיכולת לרסנה או לעצרה היא מורכבת עד בלתי אפשרית.
המציאות המתפרצת לנגד עיננו בחברה הישראלית באה בהפתעה לאלה המסרבים בכל תוקף לחיות את התופעות ההולכות ומתפתחות בקרב החברה הישראלית משך עשרות בשנים. אלה חיים כצופים אובייקטיביים בסרט, הם מסרבים לתפוס, להבין ולהתנהג כמי שחיים בסרט עצמו וממלאים בו תפקיד חיוני, לעיתים הם עצמם הופכים שלא בטובתם לגיבורי הסרט. אך האשמה הכבדה ביותר הפעם איננה רובצת על האדישים דווקא, אותם מיטיב לתאר ברטולט ברכט:
לְאוֹתָם שֶׁלֹּא שָׁאֲלוּ, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה:
לְבַיִת זֶה שֶׁרָאִיתִי לֹא כְבָר, וְהוּא בּוֹעֵר הָיָה. אֶת הַגַּג
לִקְּקוּ לְשׁוֹנוֹת הָאֵשׁ. נִתְקָרַבְתִּי וְרָאִיתִי
שֶׁעֲדַיִן נִמְצָאִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. עָמַדְתִּי
בַּפֶּתַח וְקָרָאתִי אֲלֵיהֶם, לוֹמַר,
שֶׁאָחֲזָה הָאֵשׁ אֶת הַגַּג, וְזֵרַזְתִּי אוֹתָם,
שֶׁיֵּצְאוּ מַהֵר. אֲבָל אוֹתָם בְּנֵי אָדָם
נִרְאוּ כְּמִי שֶׁאֵין בָּהֶם קֹצֶר רוּחַ. אֶחָד שָׁאַל אוֹתִי,
בְּעוֹד הַלִּהוּט מְחָרֵךְ כְּבָר אֶת גַּבִּינָיו,
מַהוּ מִזְגוֹ שֶׁל אֲוֵיר בַּחוּץ, כְּלוּם אֵין הַגְּשָׁמִים
יוֹרְדִים
אוֹ שֶׁמָּא רוּחוֹת מְנַשְּׁבוֹת, וּכְלוּם נִמְצָא שָׂם בַּיִת
אַחֵר
וכָהֵנָּה מִמִּינֵי הַשְּׁאֵלוֹת, בְּלֹא תְּשׁוּבָה
נִפְּנֵיתִי וְיָצָאתִי, הַלָּלוּ, אָמַרְתִּי בְּלִבִּי,
עַל כָּרְחָם נִשְׂרָפִים, קֹדֶם שֶׁהֵם מַגִּיעִים לְסוֹף
שְׁאֵלוֹתֵיהֶם. בֶּאֱמֶת אֲהוּבַי
בִּשְׁבִיל מִי שֶׁאֵינוֹ חָשׁ אֶת הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹהֶטֶת הִיא
תַּחַת רַגְלָיו עַד שֶׁבְּרָצוֹן
הָיָה מַחְלִיפָהּ בְּאַחֶרֶת כָּל שֶׁהִיא וּבִלְבַד שֶׁלֹּא
יִשָּׁאֵר בְּכַאן.
בִּשְּׁבִיל אָדָם זֶה אֵין בְּפִי מְאוּמָה.
האשמה הכבדה מאוד שאין לה סליחה ומחילה רובצת לפתחם לא רק של אלה ששיתפו פעולה עם התהליכים הללו אלא הובילו אותם, דרבנו אותם ויצרו אותם. בראש אלה עומדת ההנהגה הפוליטית של מה שנקרא פעם תנועת העבודה לכל פלגיה ובראשן המפלגות הפוליטיות שלה בעשרות השנים האחרונות. בשעה שהימין והמפלגות הדתיות בנו סוציולוגיה באמצעות עיתונות, ישיבות, בתי מדרש, ירחונים, עלונים, התנחלויות ועוד ועוד כלים ומכשירים תרבותיים ורוחניים, עסקה הנהגה זו במכירת חיסול, ברמיסה ודריסה של כל כלי חברתי תרבותי ורוחני שהצליחה תנועת העבודה לבנות בארץ הזו טרם הקמתה של המדינה. כל העיתונים נסגרו, הוצאות הספרים קורסות, הירחונים נעלמו, תרבות הבמה הייתה ואיננה ועוד סמינרי המורים הפכו למרכזי רווח תוך הסתרה ובריחה מהשקפת העולם שהקימה אותם. לא נותרה חלקה אחת שלא אובדה לדעת בשביל כסף.
הדבר היחיד שעניין אותם הוא בחירתם לכנסת. גם כשהגיעו לשם במקום לקחת דוגמא מהפוליטיקאים הימניים והדתיים ולהקדיש את עצמם להתמודדות הסוציולוגית באמצעות הכלים החיוניים שהוזכרו מעלה בנוסף לדאגה לכסאם, כל מה שמטריד אותם זה להישאר שם. כשהיו בממשלה הסבירו שהם כבולים לכללים כאלה ואחרים. כשהיו באופוזיציה לחשו על אוזנינו כי הם באופוזיציה .
לכל אלה המצקצקים עכשיו בלשונם על טינוף הרשתות החברתיות וזיהומן בקריאות לרצח חפים מפשע, לכל אלה המצטמררים, ובצדק, מרצח מוחמד אבו חדיר ושואלים בראש חוצות איך זה קרה לנו? מה, אנחנו כאלה? מוטב שיתבוננו על התהליך ולא על התוצאה. לא זו אף זו בשעה שנוצר חלל ריק בחינוך, בתרבות, ברוח ההומנית, הציונית, השוויוניות, רוח של שלום כפי שאמר יגאל אלון הופך דור שלם "לבעל מום רוחני שסולם ערכיו מעוות ושבור":
"באורח הטבעי ביותר הנני מגיע עתה אל היחס לערבים ולשלום. במעגל אחרון זה מתמקדים, להלכה ולמעשה, כל ההיבטים שעליהם עמדתי עד כה. עובדה היסטורית וגיאוגרפית היא, שתמיד יחיה בקירבנו מיעוט ערבי ניכר, ותמיד תהיה מדינת ישראל מוקפת בארצות ערב. אילו נשאלתי כיצד, לדעתי, יש לנהוג במיעוט הערבי, תשובתי היא: כפי שהייתי רוצה שינהגו בכל מיעוט יהודי בארצות תפוצותיו של העם.
היחס אל הערבי כיחיד ואל הערבים כקולקטיב, הוא מן המבחנים ההומנאיים הראשיים שבו עומדת החברה הישראלית. עם כל המרירות המובנת שבלב יהודים רבים כלפי הערבים, חלילה לנו מלהתיר לרגשות הזעם שלנו ליהפך לתודעת איבה. השנאה לאויב איננה תנאי לרוח לחימה. לשם כך די באהבת העם והארץ. לעומת זאת עלולה השנאה להיות למכשול בדרך המוליכה לשלום. יתר-על-כן: היא עלולה ליהפך לסם שירעיל, ברבות הימים, את נפשותינו אנו."
"דור שיחדל להאמין בשלום, יחדל להאמין בפתרונות מדיניים, ועל-כן גם יחדל מלחתור לשלום וישליך יהבו על המלחמה המתמדת כדרך קיום יחידה. דור שיחדל להאמין בשלום, הן כערך אנושי-מוסרי והן כיעד מדיני שראוי להיאבק עליו וללכת לקראתו, הלכה ומעשה – דור כזה עלול ליהפך, חלילה, לבעל-מום רוחני, שסולם ערכיו מעוות ושבור. יתירה מזו: דור כזה עלול גם להחמיץ את השלום, כשהסיטואציה ההיסטורית תזמן אותו.
באותה עת עצמה הניף המשטר הימני כלכלי את הגרזן הכלכלי על החברה הישראלית. הפערים עמקו לתהומות העמוקים ביותר בחברה המערבית, עוני ניוול, אבטלה ועוד ועוד הם המצע ה"טוב" ביותר לצמיחת היבלית הרעילה הזו. כי ממה נפשך? כמה לחץ אפשר להפעיל על קבוצה הולכת וגדלה בחברה ההולכת והופכת להיות עניה יותר, שידה אינה משגת לקנות מצרכי בסיס, שאין לה את היכולת לתת לילדיה את המעטפת הראויה לצמיחתם כבני אדם שהכבוד הוא בסיס קיומם. כל אלה חברו לנטישה המאורגנת של החברה הישראלית על ידי מה שמכונה השמאל. לא זו אף זו השמאל תמך ואף הוביל את הפרדיגמה הימנית כלכלית קיצונית של קיצוץ מתמיד בתקציב המדינה, של "גניבת" כספים מהרווחה, הבריאות החינוך ועוד ועוד. וגם כשנפתחה ההזדמנות לעמוד בתא הקברניט של כלכלת ישראל נבעטה הזדמנות זו כחפץ אין חפץ בו. וכך כמו כלים שלובים חברו להם התהליכים הרוחניים תרבותיים חינוכיים לתהליכים הכלכליים והצמיחו חברה שבמעיה גדלה ומתפתחת מפלצת הגזענות "תורת המלך", "תג מחיר" והדרת הדך והחלש.
צעד אחר צעד אנחנו צועדים לעבר התפרצות הר הגעש ההולך ומתפתח בתוככי החברה הישראלית באין מפריע. מה שאנחנו רואים וחווים בימים האחרונים יכול להיות, ואני מקווה מאוד שלא, רק קדימון למציאות של איבוד שליטה והתדרדרות. לחוסר אונים שלטוני וחברתי שישראל לא ידעה כמוהו. אי אפשר ואין דרך לעצור זאת באיבחה אחת, דרושה כאן עשיית עומק יחד עם שינוי תפיסתי כלכלי–חברתי עמוק שיבוא לידי ביטוי בשינויים פרדיגמטיים. רק חיבור בין שני התהליכים, גיבוי מוחלט ורחב של פעולות רוחניות תרבותיות חינוכיות בתוככי החברה ושינוי כלכלי מקיף, יכולים לשנות את המגמה. לדאבוני מנהיגיו הקודמים והנוכחיים של השמאל מרכז הישראלי אינם יכולים להיות קברניטים של תהליך שכזה, מהם לא תבוא הישועה. רק אנשים שעיניהם בראשיהם, ידיהם אמונות ואין זה משנה אם הם צעירים מבוגרים או זקנים, רק אנשים "שצרת האומה לליבם נגעה" שיעשו אגודה אחת – לא בכדי להיות בכנסת ולקבל את ליטרת הכבוד המפוקפקת שתרגיע את נפשם המסוכסכת – אנשים שיוציאו מן הכוח אל הפועל תכנית אב נרחבת ארוכת טווח עם מחויבות לעניין, עם מוכנות לשלם מחירים כבדים לטווח הארוך רק אלה יוכלו להתחיל ולשנות את הַקּוֹרְס של אוניית הענק הזו המתקראת ישראל. האם קיימים אנשים כאלה? אין לי ספק בכך! השאלה אם הם יודעים שהם משחקים תפקיד של גיבורים ב"סרט" הזה. הם מצויים בכל חלקי החברה הישראלית: יהודים, ערבים, חילוניים ודתיים נשים וגברים. השאלה היא האם הגיעו להכרה שהגיע תורם לעמוס על כתפיהם את חלומה עתידה וקיומה של הארץ הזו? ההיסטוריה מן הסתם ככל הדברים האחרים תשפוט זאת.
