נובי גוד ישראלי ישן חדש שלי שלנו שלהם – כמה הערות
מאת: חגית שוורצמן
כשהייתי קטנה, מדי 31 בדצמבר, ההורים שלי הזמינו אליהם הביתה עוד שניים שלושה זוגות דוברי רוסית. הם התכנסו לאיזה חג מוזר שאני לא הכרתי ומעולם לא סיפרו לי עליו. אותי ואת אחי לא הזמינו לחגוג איתם. אני זוכרת שבבוקר הייתי מתעוררת ומחפשת את בובת החיה הקטנה החדשה מבעד לזכוכית של ארון העץ הגדול בסלון – הבובה שמסמלת את החיה של השנה החדשה. לפעמים דרקון, לפעמים נמר או נחש. בשביל ההורים שלי, שהתעקשו איתי תמיד על נוכחות מלאה בפסח ובראש השנה, זה היה מנהג מוזר, לציין חג בלעדינו. כשהתבגרתי קצת ושאלתי אותם למה לא הזמנו אותנו אמרו לי – זה חג של שם, לא חג של כאן. עד היום לא יצא לי לציין את הנובי גוד עם ההורים שלי. פעם אחת הגעתי לסבא וסבתא שלי בערב הנובי גוד רק כדי לגלות שבתשע, אחרי הארוחה, הם הולכים לישון. "את פוטין נשמע מחר", הייתה אומרת סבתא שלי.
ב – 2009, בצוות מדריכי נוער דובר רוסית, ניגש אליי אחד המדריכים והציע שנקיים למידה בנושא הנובי גוד. נבין את מנהגיו, שורשיו, ובעיקר – נקרא לחניכים לציין יחד את הנובי גוד בקינים שלנו. נמסור מסר לחניכים שלא צריך להסתיר את החג בבית (קצת כפי שעשו הוריי). הכנו חוברת, פעולה, ערב תרבות. התגובות בקרב חברי וחברות התנועה היו מעורבות. אבל זכורה לי בעיקר שיחה אחת שבה המדריכים שמגיעים מבתים דוברי רוסית החלו להתלהם על כך שבקומונות שלהם לא מוכנים לציין את הנובי גוד, שהם חשים אווירה גזענית כלפי החג. הם כעסו מאוד, אני נבהלתי מאוד ממה שנוצר ופיזרתי את הצוות לתקופה ארוכה.
בשנים האחרונות עברנו הרבה גלגולים בציון הנובי גוד – מנהלי בתי ספר שהשביתו את הפעילות שלנו כי החלטנו לציין את החג עם החניכים (אציין כאן רק שכל מקום שהגיב כך גברה בי המוטיבציה לפעול ולהדריך בו), פעילויות מגוונות בתנועה, חניכים שכותבים לי הודעות על כך שסוף סוף הם מרגישים בבית ועוד. ברור היה שמישהו צריך לשבור את הבורות בחברה הישראלית לגבי החג. היום חג הנובי גוד בשדה הציבורי הישראלי הוא בעל קונטקסט רחב הרבה יותר, יותר אנשים מבינים מנין בא ומדוע הוא כה חשוב לציבור גדול בחברה הישראלית. כולם יודעים מה זה שובה ומי זאת סנגורצ'קה. אין ספק שלפעולתם של המדריכים והמדריכות בנוער העובד והלומד חלק נכבד בהישג זה.
עם זאת, אני מתלבטת לגבי העתיד – כיצד הייתי רוצה לעצב את ההתייחסות לחג. חברה שלי, שעוסקת ביצירת קהילה תרבותית של דוברי רוסית צעירים בישראל, מספרת לי שאצלם בקהילה חגיגות החנוכה הן כל כך משמעותיות שכבר אין כח לציין את הנובי גוד שבוע אחר כך. אני חושבת על מה היה קורה אם כל העולים החדשים שהגיעו בשנות התשעים היו לומדים ומכירים את כל החגים שחוגגים כאן. הנובי גוד נשמר כל כך בקפדנות בחברה הסובייטית מפני שהיה בעצם החג המשפחתי העליז היחיד, עם מתנות וארוחה טובה. אבל מה היה קורה אם כל העולים היו מציינים את חגי תשרי, חנוכה, פורים, פסח ועוד ועוד – כל אותם חגים שבמשך שמונים שנים נאסר עליהם לחגוג? האם גם אז הייתה משתמרת מסורת הנובי גוד? או האם בדומה להורים שלי, שהתייחסו לנובי גוד כאל חג של שם ולא של כאן, היה החג דועך?
החברה הישראלית הביאה לכאן עולים, לא טרחה להציע להם את מסורת ישראל כפרקטיקה לציון חגים ומועדים ועוד נהגה בגזענות כלפי החג האחד שהם מביאים איתם לכאן. האם התיקון הוא בדמות הכנסת הנובי גוד לאורח החיים הישראלי או הצעה לעולים החדשים והוותיקים ללמוד ולהכיר חגים יהודיים? ככל הנראה כדאי לפעול בשני האופנים. בכל מקרה יש לנו הרבה עבודה.
